בקיצור: התצפית של הרי גופנא. תצפית של 360 מעלות שממנה רואים היטב את כל מישור החוף, הרי גופנא, הרי ירושלים, וקצת שומרון. נקודת פתיחה אפשרית לכל סיור. נושאים להדרכה: הר אפרים בתנ"ך- זיהויים ישנים וחדשים, מרד החשמונאים, ההתיישבות החדשה, גיאולוגיה וגיאוגרפיה של האזור. בתיק "הרי גופנא" ניתן לקרוא בהרחבה על האזור.
הגעה: מכיוון שבדרך כלל זאת התחנה הראשונה במסלול, נתאר הגעה מחוץ לאזור.
בצומת שילת פונים צפונה לכביש 446 (ימינה לבאים מירושלים, שמאלה לבאים מתל אביב) וממשיכים ישר, עוברים את המחסום ובכיכר שאחריו פונים ימינה. (לבאים מכיוון אלעד, ראש העין, בית אריה- בכיכר פונים שמאלה). ממשיכים ישר, עם עיקולי הכביש, ואחרי שעוברים את נילי ונעלה מגיעים לצומת מזלג, שבה ממשיכים ישר (שהוא בעצם שמאלה) עם השילוט לטלמון.(בבקשה לא לפנות שמאלה לביתילו. זה שטח B..). אחרי 2 שניות יש שילוט שמאלה לנריה, בכביש שעובר בתוך כרם זיתים. פונים וממשיכים עד לשער של נריה. נכנסים וממשיכים עד לצומת T שבה פונים שמאלה. ממשיכים עד לעוד צומת Tשיש בה גן שעשועים ופונים שמאלה. ממשיכים עד ליציאה מהישוב ולאחריה פונים שמאלה ולמעלה ומגיעים לעוד צומת T. פונים ימינה לכיוון טלמון ומיד אחר כך שמאלה לפי השילוט להר חרשה. עולים עד למעלה, נכנסים לשער הישוב חרשה וממשיכים ישר. הכביש מתעקל ואפשר כבר ליהנות מהנוף עד שמגיעים לכיכר, ובה עוצרים ויורדים לתצפית מערבה. לאחר מכן חוצים את הישוב בכביש שעולה משמאל לגן השעשועים שמולנו, ומגיעים אל תחנת אוטובוס למרגלות האנטנה, כאן ניתן לעשות תצפית מזרחה. להמשך המסלול לחורש ירון- יורדים בשביל (לא לפחד הכלבים קשורים) ופונים שמאלה. להמשך לנחל דולב- יורדים ופונים ימינה.
תצפית מערבה: קודם כל- הכי מושכים את העין הם הישובים היהודיים הקרובים: עטרת, נווה צוף, נחליאל, נריה, זית רענן, טלמון, נילי, נעלה, מודיעין, מודיעין עילית. כדאי לציין את נבי ע'ת הבולט לעין. יותר רחוקים- בימים עם ראות טובה או בשעות הבוקר – אפשר לראות היטב גם את קו החוף: ארובות חדרה, נתניה, מגדלי תל-אביב (עזריאלי ועוד), ארובות אשדוד, ארובות אשקלון. ובין לבין- רואים את ערי אזור המרכז- מפתח תקווה ועד לבת ים,ראשון לציון ועוד. רואים, יותר קרוב אלינו את רמלה ולוד, עם מפעל נשר ונתב"ג. ישובים ערביים: הקרובים- דיר עמר, ביתילו, ראס כרכר, ג'ניה, כפר נעמה, דיר אבזיע. הרחוקים יותר- דיר קדיס (והמצודה), חרבתא, בלעין, צפא במערב; דיר-ניזאם, נבי צלח
גיאוגרפית: ניתן לראות את הר גריזים ואת אנטנות הר עיבל, את המצוק של פדואל (למי שמכיר) שמעל לנחל שילה, שהוא הגבול הצפוני של הרי גופנא. רואים, כמובן, את הרי גופנא ומישור החוף, וגם את הים, בצורה ברורה מאוד לפעמים. ובכיוון דרום מערב- את עמק איילון, מאחוריו את תל גזר עם הישוב כרמי יוסף, ואת שיפולי הרי ירושלים ממזרח לעמק איילון. (כאן המקום,לפי אופי ההדרכה, להזכיר את גבולות הנחלות ולגעת בנושא של שם האזור- ארץ צוף, הרי גופנא וכו', להלן)
נושאים להדרכה:
א. נחלת אפרים וזיהויים תנ"כיים: למרות שהאזור שייך מוניציפאלית למועצה אזורית בנימין ולמרות שהשם "מערב בנימין" נשמע ממש אקזוטי, אנחנו לגמרי בתוך נחלת אפרים. את הגבול הדרומי בין אפרים לבנימין אפשר לזהות די בקלות: "ויצא מבית-אל לוזה ועבר אל גבול הארכי עטרות וירד ימה אל גבול היפלטי עד גבול בית-חורן תחתון ועד גזר והיו תוצאותיו הימה" (יהושע טז, ב-ג) "...ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית-אל וירד הגבול עטרות אדר על ההר אשר מנגב לבית חרון תחתון"(יהושע יח, יג).
בית אלהיא הכפר ביתין שבבנימין, עטרות היא באזור רמאללה כנראה. ("אדר" שם של בית אב משבט בנימין (דברי הימים א ח, ג). "הארכי" מזוהה בכפר עין עריךשמתחבא מאחורי דולב. ניתן לראות את בית חורון תחתון (בית עור אל- פוקא) ואת תל גזר במערב. כלומר- הגבול עובר פחות או יותר בתוואי כביש 443 של. ימינו, ואנחנו בלב נחלת אפרים, מה שמוביל אותנו לחפש מה קרה כאן, בנחלת אפרים.
בספר שופטים אנו קוראים על דבורה הנביאה: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד, ה). כבר רבותינו עמדו על העובדה שהָרָמָה וּבֵּית אֵל אשר בּהַר אֶפְרָיִם, המופיעות בפסוק זה, אינן בית אל והרמה המפורסמות הנמצאות בנחלת בנימין, ומסתבר שיש לחפש מקומות אלו בלב הר אפרים. הכפר בית-אילו,משמר כנראה, בצורה יפה, את השם בית אל שבהר אפרים. בגרעין העתיק של הכפר נמצאו בעבר שרידים מהישוב שהתקיים בו בתקופת התנ"ך. ומה עם הרמה? לאחרונה הציע חזקי בצלאל, מורה דרך מטלמון, לזהות את הרמה שבהר אפרים עם חורבה גדולה ומרשימה בשם חורבת א-שונה, הנמצאת ממערב לגבעת נבי ע'ית. (רואים אותה בצורה ברורה, חוץ משעות אחר צהריים ושקיעה). זיהוי זה מסתמך על מיקומו של האתר בקרבת הכפר בית-אילו (בית אל) ועל הממצאים הרבים המצויים בו, המעידים על ישוב יהודי גדול מתקופת התנ"ך וכן מימי בית שני. (בין השרידים ישנם מספר מערכות יקבים תת-קרקעיים מימי בית ראשון, מערות קבורה מימי בית שני, מערכות מסתור מימי מרד בר
ונעבור לספר שמואל...הפסוק הראשון בספר: "ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירחם בן תחו בן צוף אפרתי". שוב עלינו לחפש עיר בהר אפרים הנקראת רמתיים צופים. יתכן מאוד שזוהי הרמה שהזכרנו, הלא היא חורבת א-שונה. אפשר בקלות להבחין שיש לגבעה שתי כיפות ה"צופות זו על זו" כדברי הפרשנים. אם כך, זו עירו של שמואל, שאליה מגיע שאול בחפשו את האתונות: "ויעבר בהר אפרים ויעבר בארץ שלשה ולא מצאו ויעברו בארץ שעלים ואין ויעבר בארץ ימיני ולא מצאו. המה באו בארץ צוף..." וכו' הם מגיעים לשמואל ושאול נמשח למלך. (שמואל א, פרק ט). באופן כללי- זה תאור של חבלי הארץ ממזרח למערב. ארץ שלשה מזוהה עם אזור כוכב השחר, ארץ שעלים מזוהה עם אזור עפרה, ע"פ הכתוב:"דרך עפרה אל ארץ שועל" (שמואל א, יג,יז). ארץימיני היא באזור בית אל, וארץ צוף היא השם המקראי של האזור שלנו. (בניגוד להרי גופנא, שם מבית שני)
מדוע ארץ צוף? כמה תשובות לשאלה זו: א. יתכן שעל שמו של צוף, סבא של סבא של אלקנה, שעל פי הביטוי "אפרתי" נשמע שהיה אדם חשוב. ב. יתכן גם בגלל שהאזור צופה על מרחבים רחבים כל כך. ג. הצופה הגדול- שמואל הנביא הגיע (אולי) מכאן. ואולי- שילוב של שלוש הסיבות. כך או כך, השם השתמר יפה בשם "אום צפא" ולכן נקרא הישוב חלמיש בפי תושביו "נווה צוף".
עוד אזכור לעיר אנחנו מוצאים בפסוק:"ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה...וילך גם הוא (שאול) הרמתה ויבא עד בור הגדול אשר בשכו"(שמואל א,יט,יח-כב). הוואדי שלמרגלות חורבת א-שונה נקרא "ואדי שויוח", במשמעות של "קוצים".המילה "שכו" מתקשרת אף היא לקוצים ושיכים, ויתכן שיש כאן שימור שם מעניין. חזקי בצלאל הגדיל לעשות ומצא בור גדול בוואדי.. (עין איוב בצומת הדואר). שמואל הנביא אף נקבר בעירו:" וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברהו בביתו ברמה" (שמואל א, כה,א). זאת אומרת שלזיהוי של הרמה עם חורבת א-שונה יש השלכות מעשיות לימינו. איך אפשר לשכנע כל כך הרבה יהודים טובים וכשרים לבוא להתפלל בחורבה נידחת בלי צל במקום בנבי סמואל?? ואולי לא צריך לשכנע?? נקודה למחשבה...
(לגבי קבר שמואל הנוכחי- המסורת לגביו היא מסורת נוצרית שהשתמרה מפי ר' בנימין מטודלה. הוא מספר שהצלבנים לקחו את עצמות שמואל מרמלה (הרמה להבנתם המוטעית) וקברו אותם במקום שחשבו שהוא שילה. אכן לנבי סמואל בימי הביניים קוראים 'סנט סמואל דשילה'. כמובן שממש לא צריך להיכנס לזה בדרך כלל.)
ב. מרד החשמונאים בהרי גופנא: להרי גופנא יש חשיבות רבה בסיפור המרד החשמונאי, שפרץ בכפר מודיעין בשנת 167 לפנה"ס. הכפר מודיעין עצמו מזוהה (לאחר שנים של תהיות ומחלוקות) בחורבת מידיה המסתתרת מימין לבתי מודיעין עילית, ומשמרת את השם מודיעין. נקרא בספר מקבים א: "בחמישה עשר יום בכסלו בחמש וארבעים שנה בנו (היוונים) שקוץ משומם על המזבח...ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר הייתה על המזבח"(מקבים א א, נד, נט). נציין בקצרה שמדיניות זו , של כפיית התרבות ע"י האימפריה היוונית, לא הייתה אופיינית. התרבות ההלניסטית פשוט התפשטה בכל רחבי האימפריה וכל העמים קבלו אותה. במקומות רבים עשו "סינקריתיזם", כלומר- שילוב וזיהוי האלים המקומיים המסורתיים עם האלים היוונים החדשים. כמובן שהמקום היחיד שבו זה לא קרה בשלמות הוא יהודה (האליטה בירושלים למשל, דווקא ממש נכנסה לעניינים), ולכן זה עצבן את היוונים באיזשהו שלב והם התחילו, אולי בעצת המתייוונים מבין היהודים, לכפות את ההשתחוויה לצלם וכו'. לכן טרחו היוונים לבנות מזבח גם בכפר הקטן מודיעין.
איך פרץ המרד? "בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעין (אולי כי לא מצאה חן בעיניו ההתייוונות הירושלמית) ולו חמישה בנים...ויבואו אנשי המלך אשר היו כופים את הכפירה אל מודיעין העיר כדי שיעלו קורבנות, ורבים מישראל נגשו אליהם...ויאמרו (היוונים) למתתיהו: ראש ונכבד אתה, ועתה גש ראשון ועשה מצות המלך...ויען מתתיהו: חלילה לנו מעזוב תורה ומצוות לא נשמע לדברי המלך לסור מעבודתנו ימין ושמאל. וכאשר סיים לדבר את הדברים האלה, ניגש איש יהודי להקריב על הבמה. וירא מתתיה ויקנא, וירץ וישחטהו על הבמה ואת איש המלך הרג ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא..ויקרא מתתיהו בקול גדול: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי! .וינס הוא ובניו אל ההרים" (מקבים א ב, א-כח)- אל הרי גופנא שאנו נמצאים במרכזם. לא פלא שליוונים היה קשה להילחם פה. הצבא היווני בנוי בעיקר למלחמה במישור (פלאנקס) וכאן- ההרים והגאיות, יחד עם ההכרות המעמיקה של יהודה ואנשיו את השטח הקשו עליהם מאוד. הקרבות במהלך המרד התרחשו גם באזורים אחרים (בית צור, בית זכריה, ירושלים), אך נתמקד באזורנו. לאחר מות מתתיהו וקבורתו במודיעין, הקרב הראשון היה מול אפולוניוס שהגיע מהשומרון (מצפון). יהודה עלה עליו, הרגו, ולקח את חרבו.
בקרב השני: "וישמע סירון שר צבא ארם...ויגיע עד מעלה בית-חורון ויצא יהודה לקראתם במתי מעט...וינגף סירון ומחנהו לפניו וירדפום במורד בית-חורון עד הבקעה...והנשארים ברחו לארץ פלשתים"(מקבים א ג, יג-כה). אפשר לראות את ציר הרדיפה מבית-חורון ועד "הבקעה"- עמק איילון
ומבוא חורון. ציר רדיפה זה חזר גם בניצחון האחרון של יהודה המקבי בקרב חדשה: "וירדפום דרך יום אחד מחדשה עד בואכה גזר"(מקבים א ז, מה). את הרכס של תל גזר וכרמי יוסף ניתן לראות בבירור מעבר לעמק איילון.לאחר שהדיחו את יהודה מירושלים, ברח יהודה חזרה להרי גופנא. באקחידס, שליח מטעם האימפריה נשלח ליהודה ע"מ "לעשות נקמה בבני ישראל", ועשה זאת באכזריות: "וישלח ויתפוס רבים מן העריקים, ואחדים מן העם וישחטם אל הבאר הגדולה" (מקבים א ז, יט). לאחר קרבות כפר שלמה וחדשה, חזר באקחידס ארצה "ויסעו וילכו אל בארות ...ויהודה היה חונה באלעשה...ויהודה נפל והנותרים נסו...וינוסו למדבר תקוע" (מקבים א ט, ד-לג. בארות מזוהה בעיירה אל בירה שמסתתרת מאחרי רמאללה, שלידה נמצאת חורבת אל-עשי, המזוהה כאלעשה. נזכיר גם שישובים באזור קרויים על שם אותם אירועים: חשמונאים, מכבים, מתתיהו, לפיד, מודיעין, מבוא מודיעים.
ג. הישוב חרשה. הישוב הוא ישוב תורני שהוקם בפסגת הר חרשה (770 מ' גובה) בטבת התשנ"ז ע"י קבוצת בחורים מישיבת מרכז הרב. הבחורים גרו בשתי מכולות קטנות בהם ישנו, אכלו והתפללו. תנאי השטח בחורף, בדרך לא סלולה, גם הם לא הקלו על החיים במקום בגבעה קרה וחשופה, וההגעה למקום הייתה כמעט בלתי אפשרית. לאחר זמן מה עלו 2 המשפחות הראשונות לישוב, וגם הן גרו בתנאים לא תנאים במכולות עם ילדים, בלי ציוד רב שלא יכול היה להיכנס לתוך המכולה. בתקופת ממשלת ברק, כאשר הישוב מנה כ - 10 משפחות,חרב הגירוש הונפה על הישוב בין שאר המאחזים שעמדו בסכנת גירוש. אך בהסכם שנקרא "הסכם המאחזים" הישוב אושר ונשאר על מקומו. בשנים האחרונות הישוב ב"ה המשיך להתפתח, נוספו קרוואנים, משפחות נקלטו, נבנה בית כנסת, מקווה ואף שכונת הקבע התחילה להבנות עם 10 בתים ראשונים, שהיו בסכנת הריסה בגלל בג"ץ שהוגש נגדם ע"י תנועת "שלום עכשיו". טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל באלול תשע"א, ספטמבר 2011, לאחר סקר קרקעות באזור חרשה, המדינה הגדירה מחדש כ 190 דונם (שאינם מעובדים ע"י ערביי הכפר הסמוך) בתור אדמות מדינה לטובת הישוב, לצערם הגדול של אנשי "שלום עכשיו". בישוב ישנם כ-45 משפחות- חלקם אברכים, מורים, רבנים ובעלי תעסוקה שונים.
ד. שימור שמות: בדרך כלל זה נושא שמשולב בתוך הנושאים האחרים. אבל יש קבוצות שאפשר לדבר איתן על שאר הנושאים דרך השימור. נסביר עקרונית שבמקומות רבים בארץ השמות הערביים של ההרים, הכפרים והוואדיות משמרים לנו שמות עתיקים מאוד. לפעמים בשם דומה (למשל העיירה בית ג'אלה משמרת את גילה), לפעמים בשם מדויק (למשל העיירה חלחול) ולפעמים במשמעות (למשל אל חלילפירושו החבר- חברון). גם באזור שלנו יש דוגמאות לכך (אצלנו יש יחסית פחות. כנראה, לפי דעתו של יואל אליצור, בגלל ההתיישבות הנוצרית הגדולה שהייתה כאן): ביתילו- בית אל המקראית, ביר זית- באר זית מימי הבית שני ובירזית מרשימת היחס של אשר (דבה"יא, ז,ל-מ), ג'ניה היא גינתא, אום צפא קשור לארץ צוף, בית ע'ור היא בית חורון, מידיה היא מודיעין, ג'יפנא היא גופנא שנתנה לאזור כולו את שמו, בית רימה היא בית
רימה שמוזכרת במשנה, ולובאן היא בית לבן במשנה. יתכן גם שראס כרכר היא בית כר (שמואל א, ז),
בהקשר זה נציין גם את נושא בני אשר בהר אפרים, שאפשר לדבר עליו בתצפית על ביר זית או בכל הקשר אחר. בספר דברי הימים (א, פרק ז', ל-מ) רשומים צאצאי אשר: " ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם. ובני בריעה חבר ומלכיאל הוא אבי ברזית. וחבר הוליד את יפלט ואת שומר... בני צופח סוח וחרנפר ושועל וברי וימרה בצר והוד ושמא ושלשה ויתרן ובארא..."מענין שלמרות שנחלת אשר נמצאת בצפון הארץ (חיפה עד צידון), אנו מוצאים את חלק משמותיהם באזור הר אפרים: אישווא, שם נוסף של הכפר אם- צפא, מזכיר את ישוה, ברזית, כמובן, מזכיר את באר זית של בית שני, הלא היא ביר-זית של ימינו. השמות שועל ושלשה נזכרים בתור "ארץ שועל" (אזור עפרה, שמואל א, יג,יז) ובתור "ארץ שלשה" (אזור כוכב השחר, שמואל ט ,ד). גם יפלט נזכר בפסוק המתאר את הגבול בין יהודה לאפרים: "ויצא מבית-אל לוזה ועבר אל גבול הארכי עטרות וירד ימה אל גבול היפלטי עד גבול בית-חורן תחתון ועד גזר והיו תוצאותיו הימה" (יהושע טז, ג). כאשר נפטר יהושע בן נון, כתוב: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (יהושע כד,ל) . בלי להיכנס לזיהוי המדויק של המקום, נשים לב לאזכור של סרח, כשם בת אשר.(נכון שבספר שופטים כתוב תמנת - חרס. אז מה..). השם שארה משתמר, בשם הכפר "בית סירא", ממערב לבית חורון, השם שומר מזוהה בחורבת סמרה, ובארא מזוהה עם בארות, הלא היא כנראה אל בירה, הסמוכה לרמאללה.
מה הסיבה לכך?? אם נעיין בספר שופטים נגלה ש"אשר לא הוריש את ישבי עכו ואת יושבי צידון...וישב האשרי בקרב הכנעני ישבי הארץ כי לא הורישו" (א, לא-לב). כנראה שלא כל אנשי שבט אשר בחרו להתיישב בקרב הכנענים, אלא חלק מהם העדיפו להתיישב בין אחיהם משבט אפרים. למה? אולי חששו מהשפעת הכנענים, אולי העדיפו, מסיבות ביטחוניות מקום גבוה יותר, ואולי פשוט ממש אהבו את הנוף.
ה. גיאולוגיה: הרי גופנא שייכים לקמר רמאללה – אותו קמר שנמשך מאזור עמק האלה לכיוון צפון-צפון-מזרח עד לתפוח. דבר זה מסביר את הדמיון הרב שישנו בין הרי ירושלים, המצויים בחלקו הדרומי של קמר רמאללה, ובין הרי גופנא, המצויים בחלקו המרכזי של קמר רמאללה. מבחינה נופית אין כמעט הבדל בין הרי גופנא והרי ירושלים. העובדה כי קמר רמאללה מצוי מערבית לקו פרשת המים הארצית גרמה להיותו אזור מבותר, על ידי נחלים רבים היוצרים נוף של שלוחות ורכסים שכיוונם הכללי הוא מזרח מערב, דבר שרואים מכאן בברור. הנחלים המרכזיים שחוצים אותו הם: נחל שילה (מצפון רואים את המצוק של פדואל שממש מדרום לו זורם נחל שילה) ונחל נטוף על יובליו (ואדי זרקא). האזור מאופיין בריבוי מעיינות וזה בזכות ההתחתרות העמוקה של הנחלים, שחושפים את שכבות האקוויפר. ההתחתרות העמוקה גם יצרה את הנוף האופייני לאזור- נחלים עמוקים והרים נישאים. מבחינה טופוגרפית, ניתן לראות שהחלק המערבי של האזור, המכונה "הדום ההר", נמוך בצורה משמעותית מן החלק המזרחי,
כך שנוצרת מדרגה טופוגרפית של כ-150-100 מטרים בין החלק המזרחי לחלק המערבי. מדרגה זו נמשכת בקו עופרים – בית אריה – פדואל. הדום ההר מתאפיין בנוף של גבעות בגובה 150-300 מ' מעל פני הים, גבעות נמוכות וטרשיות, ובדרך כלל צחיחות . בהדום ההר התחתרות הנחלים אינה עמוקה ולכן לא נחשפת שכבת האקוויפר, מה שיוצר אזור בלי מעיינות ולכן גם עם מיעוט ישובים וחורבות.
מדרשת הרי גופנא (ע"ר)- חינוך והכרת הסביבה במערב בנימין, דרום השומרון וחבל מודיעין, ד.נ. מודיעין 71937,
No comments:
Post a Comment