הרי גופנה

                                                           הרי גופנא

בקיצור: מבוא כללי על האזור- גיאוגרפיה, גיאולוגיה, דרכים, והיסטוריה יישובית עתיקה וחדשה. רלוונטי לכל הדרכה באזור, ע"מ להבין את האזור טוב יותר.

גיאוגרפיה:  כאשר אנו מדברים על הרי גופנא, אנחנו מתייחסים ליחידה גיאוגרפית שגבולותיה הם:  מצפון- נחל שילה, ממזרח- כביש 60, מדרום- נחל מודיעים וממערב- קו לא מדויק, אזור הדום ההר, כביש 446 או אפילו כביש 6.  (ישנם קצת חילוקי דעות, אך ע"מ לתת תמונה ברורה הבאנו דעה מקובלת אחת)

האם הרי גופנא שייכים ליהודה או לשומרון?  נהוג לומר, כי ההבדל המרכזי בין השומרון ליהודה הוא הנושא הגיאוגראפי-טופוגראפי – הר יהודה בנוי בצורת במת הר רציפה ומושלמת, ואילו הר שומרון בנוי בצורה של רכסים ובקעות, הרים ועמקים. אם נלך לפי חלוקה זו, הרי שהעמק המשמעותי הראשון מצפון ל-"במת ההר המושלמת" של יהודה הינו 'עמק שילה'. על פי חלוקה זו הרי שמחוז גופנא בו אנו עוסקים, המצוי מדרום (דרום – מערב) לעמק שילה – שייך ליהודה. ברם, מבחינה גיאוגראפית ומבחינה היסטורית, ישנם עוד כמה הבדלים בין השומרון ליהודה. על פי הבדלים אלו נראה שמחוז גופנא, שייך דווקא לשומרון:

1)      הגיוון הנופי:ביהודה, אנו מכירים 3 תאי שטח עיקריים – מדבר יהודה, הר חברון, שפלת יהודה. בשומרון לעומת זאת, נוכל להצביע על גיוון נופי שאין כמותו באף אזור אחר בארץ – רובו של מדבר שומרון הינו מדבר צר ותלול ונופו ייחודי לשומרון. קער סרטבה הדומה במראהו (ובמסלע) למדבר יהודה. גבעות הקירטון המצויות בעיקר בשולי קער שכם, יוצרות נוף גבעי כמו של שפלת יהודה או של גבעות אלונים במערב הגליל התחתון. נוף של רכסים ובקעות המאפיין את צפון מזרח השומרון המזכיר במראהו את נופו של מרכז הגליל התחתון.נוף של במת הר המאפיינת אזורים שונים בשומרון כמו רמת בעל חצור, רמת סינג'יל, רמת עין עינה, רמת ג'בל חורייש, המזכירים את הנוף הרמתי שלהר חברון. וכמובן נוף "מדרגות" תלול של שלוחות ורכסים שכיוונם הכללי הינו מזרח – מערב המאפיין את הרי מחוז גופנא ומזכיר מאד את הרי ירושלים השייכים ליהודה.

2)      שפלה: ליהודה בשונה מהשומרון יש שפלה (מצד מערב), המכונה שפלת יהודה. שפלה זו מסתיימת בצפון באזור עמק איילון. זאת אומרת, שמצפון לעמק איילון מתחיל השומרון. הרי גופנא מצויים מצפון – מזרח לעמק איילון ולכן הם חלק מהשומרון.

3)      הגבול ההיסטורי בין ממלכות יהודה וישראל (לאחר הפילוג בימי רחבעם וירבעם), עבר ברוב התקופה באזור רמאללה (ה-'רמה' המקראית), מדרום וממערב להרי גופנה. יש לציין, כי בימי בית שני אזורים רבים בשומרון ביניהם 'מחוז עקרבה' ו-'מחוז גופנא' היו מיושבים ביהודים, והשתייכו ל-'ממלכת יהודה' (החשמונאית).

מכל ההבדלים הללו, נראה כי 'מחוז גופנא' שייך מבחינה נופית והיסטורית (מקראית) לשומרון.                 חשוב לציין שכינוי האזור בשם "מערב בנימין" הוא מטעה לחלוטין, תוצאה של השתייכות מוניציפאלית עכשווית למועצת בנימין. על פי חלוקת נחלות השבטים, כמתואר בספר יהושע – זוהי נחלת אפרים, המשתרעת משכם בצפון ועד לקו יריחו – בית אל – בית חורון בדרום.

גיאולוגיה: הרי גופנא שייכים לקמר רמאללה – אותו קמר שנמשך מאזור עמק האלה לכיוון צפון-צפון-מזרח עד לתפוח. דבר זה מסביר את הדמיון הרב שישנו בין הרי ירושלים, המצויים בחלקו הדרומי של קמר רמאללה, ובין הרי גופנא, המצויים בחלקו המרכזי של קמר רמאללה. מבחינה נופית אין כמעט הבדל בין הרי גופנא והרי ירושלים. העובדה כי קמר רמאללה מצוי מערבית לקו פרשת המים הארצית גרמה להיותו אזור מבותר, על ידי נחלים רבים היוצרים נוף של שלוחות ורכסים שכיוונם הכללי הוא מזרח מערב. הנחלים המרכזיים שחוצים אותו הם: נחל שילה על יובליו (ואדי חרמיה, ואדי א-שער) ונחל נטוף על יובליו (ואדי א-זרקא). האזור מאופיין בריבוי מעיינות וזה בזכות ההתחתרות העמוקה של הנחלים, שחושפים את שכבות האקוויפר. ההתחתרות העמוקה גם יצרה את הנוף האופייני לאזור- נחלים עמוקים והרים נישאים. בנחל נטוף יש תופעה גיאולוגית נוספת: התחתרות הנחל חושפת את קו המגע בין השכבות האטימות (=אקוויקלוד) העשויות חוואר של 'תצורת שורק', לבין השכבות המחלחלות (=אקוויפר) העשויות גיר ודולומיט של 'תצורת כסלון'. תצורה זו המכונה 'תצורת כסלון' הינה סדוקה מאד ומי גשמים מחלחלים דרכה בקלות כלפי מטה. העובדה כי הנחל חושף קטע גדול של קו מגע זה, גרמה להיווצרותם של עשרות (!!) נביעות, שיוצרות את ריכוז המעיינות הגדול ביותר בארץ!!                           מבחינה טופוגרפית,ניתן לראות שהחלק המערבי של האזור נמוך בצורה משמעותית מן החלק המזרחי, כך שנוצרת מדרגה טופוגרפית של כ-150-100 מטריםבין החלק המזרחי לחלק המערבי. מדרגה זו נמשכת בקו עופרים – בית אריה – פדואל. נסיעה בכביש מנווה צוף (חלמיש) לצומת עופרים או עמידה במרפסות התצפית ביישובים בית אריה ופדואל ממחישים היטב מדרגה זו. החלק המערבי מתאפיין בנוף של גבעות נמוכות וטרשיות בגבהים של כ-300-150 מ' מעל פני הים.

דרכים:   נופם של הרי גופנא כאמור הוא נוף של שלוחות וואדיות עמוקים שכיוונם הכללי הוא מזרח- מערב. עקב כך אין ולו דרך עתיקה אחת מרכזית החוצה אותם מדרום לצפון (כיום יש שתי דרכים החוצות את הרי גופנא מדרום לצפון: כביש 450 נווה צוף-ביתילו-נחליאל-טלמון-דולב/דיר עמר-ראס כרכר, וכביש 446 לובן-עופרים-נילי-מודיעין עילית). דרך מרכזית שכן הייתה קיימת היא דרך מזרח - מערב, שעלתה על שלוחה מתונה מאזור ראש העין (אפק המקראית), דרך לובאן (בית לבן מימי בית שני) וחורבת תבנה (לפנים בירת מחוז – תמנה), ועד לג'יפנא (לפנים בירת המחוז בימי בית שני), שם התחברה הדרך לדרך ההר המרכזית. דרך זו עברה בתוואי שלוחה גבוהה ורציפה המשמשת כקו פרשת מים בין אגן נחל שילה מצפון (יובלו הדרומי – ואדי אל חכם) לבין אגן הניקוז של נחל איילון מדרום (יובלו הצפוני –נחל נטוף). לאורך דרך זו מצויים אתרים רבים, ביניהם כנסיות (כנסיית ברברה בעבוד, שייח קטרווני ב-אל עטארה ועוד), מצודות (אפק, דיר אבו משעל, ג'יפנא ועוד) ויישובים רבים (אפק, רנתיס, לובאן אל ע'רביה, בית אריה, עבוד, דיר אבו משעל, חורבת תבנה, דיר ניז'אם, נבי צליח, נווה צוף, אם צפא, עטרת, ביר זית, ג'יפנא, בית אל, רמאללה). דרך זו שאנו מכנים בשם 'מעלה גופנא', שימשה בתקופה הרומית-ביזאנטית כדרך המרכזית שקישרה בין קיסריה (הבירה המנהלית) לירושלים (הבירה הדתית). עובדה מעניינת היא שלפי חישובים שונים, למשל חישוב המרחקים שמביא הנוסע מבורדו, מתקבל שהמרחק ירושלים – קיסריה, דרך גופנא ואנטיפטריס, הוא הקצר ביותר (ע"פ פינקלשטיין). דרך זו המשיכה לשמש כדרך הנוחה ביותר לחצות את אזור הרי גופנא גם בתקופת המנדט הבריטי שבה נבנתה נקודת

משטרה בנווה צוף. לאחר פרוץ המרד הערבי ב-1936 הובא לארץ מומחה למלחמה בטרור – צ'ארלס טיגארט, אשר בא עם תפיסה אגרסיבית לפיה ניתן למגר את הטרור הערבי בכוח. במסגרת תפיסה זו יש להקים נקודות משטרה מבוצרות בנקודות מפתח ברחבי הארץ. כך נבנו עשרות מצודות המכונות 'מצודות טיגארט' שניבנו בתבנית המצודה בוואדי א-רם (קצין טייסת בריטי חבר של צ'ארלס הראה לו תמונה של המצודה בתצ"א והלה החליט לאמץ אותה). מצודה זו קיימת עד היום ומשמשת כמבנה בשימוש צה"ל.[1]

היסטוריה יישובית:  החל מכניסת שבטי ישראל לארץ ועד לכיבוש המוסלמי (במשך כ-2000 שנה) – ישבו באזור בעיקר יהודים.

תקופת ההתנחלות וימי הבית הראשון:כבר בספר שופטים אנו שומעים על התיישבות בהר אפרים. יהושע נקבר "בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש"(שופטים ב,ט), דבורה הנביאה ישבה "תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים" (שופטים ד,ה), ואחד השופטים היה עבדון בן הלל הפרעתוני שנקבר בעירו "בארץ אפרים בהר העמלקי" (שופטים יב,טו). לא נכנס כאן לעומק סוגית הזיהויים, רק נציין בקצרה שלתמנת חרס יש כמה הצעות זיהוי, ביניהן חורבת תבנה הסמוכה לנווה צוף, והכפר כפל-חארס. המילה געש מציינת כנראה את ריבויי המים במעיינות ובנחלי האזור. לרמהיש כמה הצעות, ביניהן רמאללה, וחורבת א-שונה. בית אל מזוהה עם ביתילו, ותומר דבורה, ע"פ זיהוי הרמה עם א-שונה מזוהה בנבי ע'ת. פרעתון מזוהה עם הכפר פרח'ה שמתנשא מעל נחל שילה.

עובדה מעניינת היא שכנראה לא רק בני אפרים התיישבו בנחלתם, אלא גם חלק מבני אשר,כנראה בגלל שנחלתם לא נכבשה. דבר זה משתקף בשמות ישובים רבים באזור שמיוחסים לשבט אשר. כמה דוגמאות: השמות ברזית, יפלט,שועל ושלשה מופיעים ברשימת צאצאי אשר (בדברי הימים א, פרק ז', ל-מ), ואת כולם אנו מוצאים בהר אפרים. ברזית מזכיר את באר זית של בית שני, הלא היא ביר-זית של ימינו. השמות שועל ושלשה נזכרים בתור "ארץ שועל"  (אזור עפרה, שמואל א, יג,יז) ובתור "ארץ שלשה" (אזור כוכב השחר, שמואל ט ,ד).  ויפלט נזכר בפסוק המתאר את הגבול בין יהודה לאפרים:"גבול היפלטי"(יהושע טז, ג).

הר אפרים עצמו נחלק לכמה אזורים שכונו "ארצות", ובסיפור חיפוש האתונות אנו קוראים שאזור הרי גופנא נקרא אז ארץ צוף. (גופנא הוא שם מאוחר יותר) אולי מפני שהאזור צופה על מרחבים רבים, אולי מפני שמכאן הגיעו צופים- נביאים (ברמה התגורר שמואל הנביא), ואולי על שם אחד מראשוני המתיישבים- צוף, ששמואל היה מצאצאיו. מבחינה ארכיאולוגית, נמצאו כאן אתרים רבים מתקופת בית ראשון (ולפניה), אך רובם לא נחפרו. ממצאים מעניינים הם היקבים שבחורש ירון וחורבת א- שונה, למשל, המעידים על גידול גפנים ותעשיית יין באזור. גם הממונה על הכרמים בימי דוד נקרא שמעי הרמתי- אולי מן הרמה שבהר אפרים.  

תקופת הבית השני:  גם בתקופה זו, ואף לאחר חורבן הבית התקיימה באזור התיישבות יהודית צפופה. יוסף בן מתתיהו מתאר שארץ יהודה נחלקה לאחד עשר פלכים (מחוזות), מתוכם שלושה באזורנו. מחוז גופנא, שבירתו הייתה גופנא (ג'יפנא), מצפון מזרח לו נמצא מחוז עקרבה, ששם בירתו השתמר בכפר עקרבה מול היישוב מגדלים. ממערב למחוז גופנא היה מחוז קטן נוסף הנקרא מחוז תמנה שבירתו מזוהה עם 'חרבת תבנה' המצויה ממערב ליישוב נווה צוף.

להרי גופנא יש חשיבות רבה בסיפור המרד החשמונאי, שפרץ בכפר מודיעין בשנת 167 לפנה"ס. הכפר מודיעין עצמו מזוהה (לאחר שנים של תהיות ומחלוקות) בחורבת מידיה. ומשמרת את השם מודיעין. נקרא בספר מקבים א: "בחמישה עשר יום בכסלו בחמש וארבעים שנה בנו (היוונים) שקוץ משומם על המזבח...ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר הייתה על המזבח"(מקבים א א, נד, נט). נציין בקצרה שמדיניות זו, של כפיית התרבות ע"י האימפריה היוונית, לא הייתה אופיינית. התרבות ההלניסטית פשוט התפשטה בכל רחבי האימפריה וכל העמים קבלו אותה. במקומות רבים עשו "סינקריתיזם", כלומר- שילוב וזיהוי האלים המקומיים המסורתיים עם האלים היוונים החדשים. כמובן שהמקום היחיד שבו זה לא קרה בשלמות הוא יהודה (האליטה בירושלים למשל, דווקא ממש נכנסה לעניינים), ולכן זה עצבן את היוונים באיזשהו שלב והם התחילו, אולי בעצת המתייוונים מבין היהודים, לכפות את ההשתחוויה לצלם וכו'. לכן טרחו היוונים לבנות מזבח גם בכפר הקטן מודיעין.                                                                                                                                         איך פרץ המרד?  "בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעין (אולי כי לא מצאה חן בעיניו ההתייוונות הירושלמית) ולו חמישה בנים...ויבואו אנשי המלך אשר היו כופים את הכפירה אל מודיעין העיר כדי שיעלו קורבנות, ורבים מישראל נגשו אליהם...ויאמרו (היוונים) למתתיהו: ראש ונכבד אתה, ועתה גש ראשון ועשה מצות המלך...ויען מתתיהו: חלילה לנו מעזוב תורה ומצוות  לא נשמע לדברי המלך לסור מעבודתנו ימין ושמאל. וכאשר סיים לדבר את הדברים האלה, ניגש איש יהודי להקריב על הבמה. וירא מתתיה ויקנא, וירץ וישחטהו על הבמה ואת איש המלך הרג ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא..ויקרא מתתיהו בקול גדול: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי! .וינס הוא ובניו אל ההרים" (מקבים א ב, א-כח)- אל הרי גופנא. לא פלא שליוונים היה קשה להילחם פה. הצבא היווני בנוי בעיקר למלחמה במישור (פלאנקס) וכאן- ההרים והגאיות, יחד עם ההכרות המעמיקה של יהודה ואנשיו את השטח הקשו עליהם מאוד.  הקרבות במהלך המרד התרחשו גם באזורים אחרים (בית צור, בית זכריה, ירושלים), אך נתמקד באזורנו. לאחר מות מתתיהו וקבורתו במודיעין, הקרב הראשון היה מול אפולוניוס שהגיע מהשומרון (מצפון). יהודה עלה עליו, הרגו, ולקח את חרבו. בקרב השני:  "וישמע סירון שר צבא ארם...ויגיע עד מעלה בית-חורון ויצא יהודה לקראתם במתי מעט...וינגף סירון ומחנהו לפניו וירדפום במורד בית-חורון עד הבקעה...והנשארים ברחו לארץ פלשתים"(מקבים א ג, יג-כה). ציר הרדיפה מבית-חורון ועד "הבקעה"- עמק איילון, חזר גם בניצחון האחרון של יהודה המקבי בקרב חדשה: "וירדפום דרך יום אחד מחדשה עד בואכה גזר" (מקבים א ז, מה). את ציר הרדיפה ואת עמק איילון ותל גזר ניתן לראות בבירור בתצפית מחרשה או כל נקודה גבוהה אחרת.                                                                                                                          לאחר שהדיחו את יהודה מירושלים, ברח יהודה חזרה להרי גופנא. באקחידס, שליח מטעם

האימפריה נשלח ליהודה ע"מ "לעשות נקמה בבני ישראל", ועשה זאת באכזריות: "וישלח ויתפוס רבים מן העריקים, ואחדים מן העם וישחטם אל הבאר הגדולה" (מקבים א ז, יט). לאחר קרבות כפר שלמה וחדשה, חזר באקחידס ארצה "ויסעו וילכו אל בארות ...ויהודה היה חונה באלעשה...ויהודה נפל והנותרים נסו...וינוסו למדבר תקוע" (מקבים א ט, ד-לג. בארות מזוהה בעיירה אל בירה שמסתתרת מאחרי רמאללה, שלידה נמצאת חורבת אל-עשי, המזוהה כאלעשה. נזכיר גם שישובים באזור קרויים על שם אותם אירועים: חשמונאים, מכבים, מתתיהו, לפיד, מודיעין, מבוא מודיעים.

גם בימי הורדוס המשיך השגשוג באזור, ומהמשנה אנו למדים שמכאן הביאו את היין השני באיכותו לבית המקדש: " מהיכן היו מביאין את היין [לנסכים לבית המקדש]? הקרותים והטוליים אלפא ליין, שניה להן בית רימה ובית לבן שבהר... כל המקומות היו כשרין אלא שמשם היו מביאין."( מנחות,ח,ו). בית רימה מזוהה עם הכפר בית רימא ובית לבן- עם הכפר לובאן, שניהם באזור בית אריה. ממשנה זו, ומשם האזור אנו למדים שגם בימי הבית השני גידול הגפן היה הענף המרכזי.

ישנה הצעה לפיה, במחוז שלנו ובכל מערב השומרון הייתה התיישבות ממלכתית של פקידים בכירים בממשל הורדוס, מכיוון שאזור זה גבל מצפון באזור ההתיישבות השומרונית, שהייתה עוינת. הצעה זו רואה בקברים המפוארים המצויים בכמה מהאתרים את קבריהם של הפקידים, ומציעה, בשל העובדה שהקרקעות היו שייכים לשלטון, לזהות את האזור עם "הר המלך" שנזכר במקורות.

מבחינת הממצא הארכיאולוגי- אין כמעט אתרים שנחפרו אך ברור לגבי אתרים רבים שהיה בהם ישוב יהודי בתקופה זו. באתרים רבים נמצאו שרידי בנינים, מקוואות, גתות ועוד. צפיפות היישוב בתקופה זו גרמה לניצול מקסימאלי של השטח מבחינה יישובית ומבחינה חקלאית, בתקופה זו אנו עדים לחקלאות הר (טרסות) וחקלאות שלחין מפותחות מאד. בנוסף, צפיפות דמוגראפית זו גרמה כנראה להגירה של יהודים כמעט לכל חלקי הארץ, בין היתר לגליל ולמרכז השומרון ('מחוז עקרבה' למשל). שמו של בית כנסת בציפורי מתקופת התלמוד – 'כנישתא דגופנה דציפורין' (נזכר בירושלמי ברכות, נזיר), יכול להעיד על הגירה לגליל, אך ניתן לייחס את הקמת בית הכנסת גם לפליטים שהגיעו מהאזור לאחר מרד בר כוכבא.

גם לאחר חורבן בית המקדש, באזור הרי גופנא המשיכו היישובים להתקיים, גם אם נפגעו. לאחרונה, על סמך גילויים חדשים מתברר שתושבי האזור לקחו חלק במרד בר כוכבא. מחילות המסתור הרבות באתרים שונים (גבעת היקבים, חורבת א- שונה ועוד) מעידות על ההכנות למרד, ומערות המפלט (מערת עבוד, מערה בנחל שילה), ששימשו כמפלט אחרון למשפחות שברחו אליה כדי להימלט מחרב הרומאים, מעידות על השתתפות פעילה במרד. מתי נפל האזור? על פי מטבעות שנמצאו במערת עבוד, שהאחרונות בהן הן מן השנה השנייה למרד בר כוכבא (עם הכתובת 'שבלחר' – שנה ב' לחרות ישראל), הניח זיסו שאזור זה של יהודה נפל כבר בסוף השנה השנייה של המרד (שנת 134 לספה"נ). מאז ועד לדורנו לא דרכה כף רגל יהודי באזור הזה.

 מה קורה מבחינת התיישבות, ממצאים וכד' בתקופה הביזנטית, מוסלמית, צלבנית, עות'מנית?                                            

לאחר מרד בר כוכבא האזור התרוקן מתושביו היהודים ונוצר ריק התיישבותי. הרומאים, שפחדו כי השומרונים שישבו מצפון (שלא השתתפו במרד בר-כוכבא) יתקדמו דרומה וישתלטו על השטחים הריקים, החליטו, כנראה, להעניק את השטחים למשוחררי הצבא הרומי (וטרנים) כדי לשמור על השטח וגם לצ'פר את הלוחמים המשוחררים. הרומים הקימו אחוזות חקלאיות, וילות רומיות (למשל בכפר האורנים או בחורבת פראוש בצמוד למחסום מכבים) ואף אתרי פולחן (לדוגמה אתר הפולחן בעין מאיר[איתן קליין, מחקרי יו"ש כ], ועדויות על נכרים בעיר גופנא [איתן קליין , ספר "במעבה ההר" א]).

כשהאימפריה הרומית התנצרה, הפך האזור למקום של אחוזות וכפרים חקלאיים נוצריים של צאצאי הותם חיילים רומיים. באזור נסקרו מאות אתרים מהתקופה הביזנטית (הבולטים- דיר סמען, דיר קלעה), מוכרות כנסיות רבות (דיר דקלה, דוויר, נבי עניר, חורבת סלעה מדרום למעלה לבונה ועוד הרבה). זאת הסיבה שבהרי גופנא יש הרבה שימוש בשם "דיר" שפירושו בערבית הוא "מנזר" (אחד הפירושים) – דיר עמר, דיר איוב, דיר קדיס, דיר אבזיע, דיר שריף, דיר אל מיר, דיר דקלה, דיר ניז'אם, ועוד...

בתקופה הביזאנטית האזור הגיע לשיאו (כלל דרום השומרון- ראו עבודת הדוקטור של עופר שיאון).

מהתקופה המוסלמית ואילך החלה ירידה חדה בהתיישבות באזור, והכפרים בשנת 1967 היו ספורים וקטנים מאוד.

---

[1]  מאמר של דביר רביב באתר "אקטואליה"

מדרשת הרי גופנא (ע"ר)-  חינוך והכרת הסביבה במערב בנימין, דרום השומרון וחבל מודיעין, ד.נ. מודיעין www.gofna.022.co.il טל':02-6568894  midreshet.gofna@gmail.com 71937