Leon the tourguide

Leon the tourguide
Leon the Tour Guide

Sunday, December 30, 2012

Netanyahu's policy

A certain gentleman, living in Vancouver turns to me for an opinion whenever it happens that an event in Israel is reported there and creates a negative response from people there and in other foreign countries.

He's looking for comfort, he wants to be assured that Israel isn't doing anything to arouse ire.

Well, surrounded by nations that never miss an opportunity to criticize Israel in the hope of gaining support of the world nations for their demands against Israel, everything Israel does is going to be presented as negative.

Certainly when Israel makes demands that clash head on with the demands of our neighbors there will be loud reportage and vehement responses.

They demand territory from Israel and Netanyahu declares that new settlements are going to be built exactly on the territory they're demanding.

Such a declaration invites a head on clash. I personally tend to avoid head on clash situations, like when I drive, when my wife makes demands, or my children etc. I give in and have been branded as weakling, and I don't mind this  because I like to avoid clashes, it makes my life more pleasant.

But one can't compare a private individual with a state.

I hate conflict, it's a very unpleasant way to live, but as an individual I have the prerogative of avoiding conflict, a state does not have that prerogative, so Netanyahu is doing what has to be done by a sovereign state, he is stating our case, setting out our objectives clearly, for all the world to see, especially our enemies, but also our friends. 

Of course the world focuses its attention on Israel, its always seen Israel as the cause of the Arab's problems, it can't get out of that mindset, 

Arabs never tried to avoid clash, as the world is demanding from Israel, in fact like all states, have always done, they have deliberately sought clash, they don't miss an opportunity. 

Tuesday, December 18, 2012

Why do we die?

The world does not belong to us. I think we only realize that when we die and then it's too late. But the purpose of dying is to show living creatures, that the world doesn't belong to them. It's as simple as that but people are so eager to possess something or even everything that they don't want to see the real purpose in dying, which is very simply to show us that the world doesn't belong to us.

It's like we've been invited to enjoy a beautiful garden with all the pleasures in it. We are guests here but we start to try and own the garden, it's so beautiful and being in control of all that beauty the owner acquires great power; through withholding the pleasures he now possesses he can decide who will be happy and who will be sad according to his criteria. Some owner.s of parts of the world want more money, others want love, others get pleasure from being cruel, others simply want power. Then they die and they don't own anything.

Anything we've got doesn't belong to us that's why people who understand this give charity. People who want to possess everything will never give charity. How can it be that one person dies of hunger because he doesn't possess money to buy food yet another possesses so much money that he can buy all the food in the world. He can control it, keep it away from others and they'll die unless they pay him or do something else he wants them to do.

The only one who possesses the world is the one who never dies. Possession gives the feeling that we can live forever and it's a terrible delusion.

Friday, December 14, 2012

Tel Aviv

Tel Aviv

Unlike the world changing ideas which the prophets of the Bible preached in Jerusalem hardly anybody knows about the idealism of the founders of Tel Aviv.

Their Ideal was twofold; to rejuvenate the land that had been neglected for nearly 2000 years and the nation who had been scattered from their ancient homeland by cruel enemies.

Tel Aviv, more than any other settlement which the idealistic pioneers established, embodies both of these ideas, expressed in the name, Tel Aviv, Hill of Spring, taken from Ezekiel 3:15.

The founders envisioned a city which would be a "Hebrew urban centre in a healthy environment, planned according to the rules of aesthetics and modern hygiene"1.

So it was only natural that the founders built Tel Aviv according to a plan by Sir Patrick Geddes, a famous Scottish Urbanist influenced by the Garden City Movement.1

This is what makes walking in Tel Aviv so pleasant. Dizengoff Str has beautiful, leafy ficus trees on either side where students sit in sidewalk cafes typing intently on their mini, mobile computers as they sip coffee and nibble pastries, salads and cakes and their dogs lie curled up sleeping peacefully next to them or bark nervously at little boys like Kyle who wake and frighten them.

In Rothschild Boulevard cyclists and strollers moving leisurely along the path separating the tarmac strips of road on either side like a tropical island in the middle of the ocean, hardly notice the passing, noisy cars.

Here too the founding fathers, being full of garden city hope, planted ficus trees, now giants gaily waving at the heavens in their height and casting primordial darkness in the midst of the most fiery city day so that even the drivers wait patiently in the centre of town traffic because the young people cavorting and strolling on the island paradise next to them., unknowingly entertain them

 

Sunday, December 9, 2012



Hanukka in Israel is one of the most joyful festivals of the year because it is the true Independence day of Israel. 

Do you realize that if it wasn't for the Romans we'd be celebrating 2177 years of independence, counting from the year that the Maccabees established the independent Jewish State in 165 BCE.

The Romans created a rather long interlude of about 2000 years when they destroyed the Temple and Jerusalem and took the 7 branched golden candelabra (the Menorah) to Rome.

Hanukkah means dedication. It's the day when the Temple was dedicated by the Macabees, this dedication took the form of kindling the Menorah which was and still is the emblem of the State of Israel, they called it Judea but it’s the same state as Israel.

Kindling it was a sign that the state had been established. Every government building has a Hanukiah (8 branched candelabra to celebrate that God made a miracle for his people by causing the candelabra to burn for 8 days with oil that should have lasted only 1 day) shining brightly for 8 nights in the most prominent place, usually on the roof, you can take a drive or walk around Jerusalem on a tour of the Hanukkah lights. 

You can walk through the religious neighborhoods of Jerusalem, Nahlaot, Knesset, Ohel Moshe, Beit Israel, the Bugharan Quarter and others and see the Hannuka lampls burning in the window of every home. There's simply no way you can forget that it's Hanukkah in Israel especially in Jerusalem

Kids eat doughnuts (Suvganiot) and Levivot (Potato pancakes), too fattening for adults. 

Saturday, December 8, 2012

Rabbi L. I Rabinowitz and the Etzel synagogue in Nahlaot

Rabinowitz retired in 1961 and emigrated to Israel; there he became deputy editor-in-chief of the Encyclopaedia Judaica. He became involved in municipal politics in Jerusalem, serving as a city council representative and (1976–1978)and as Deputy Mayor of Jerusalem. He also became the Rabbi of the Herut-Etzel Synagogue in the Nahalot neighbourhood of Jerusalem, replacing Rabbi Aryeh Levin (the Rabbi of the Prisoners) following his death. While his positions on religion were considered to be quite liberal for an orthodox Rabbi, his political positions in Israel were right wing. He was a founder of the Movement for a Greater Land of Israel and opposed the Israeli withdrawal from the Sinai Peninsula as part of the Camp David Peace agreements with Egypt. He fell out with his friend, Prime MinisterMenachem Begin, over this issue.

Sunday, September 23, 2012

חרשה תצפית

 חרשה
בקיצור: התצפית של הרי גופנא. תצפית של 360 מעלות שממנה רואים היטב את כל מישור החוף, הרי גופנא, הרי ירושלים, וקצת שומרון. נקודת פתיחה אפשרית לכל סיור. נושאים להדרכה: הר אפרים בתנ"ך- זיהויים ישנים וחדשים, מרד החשמונאים, ההתיישבות החדשה, גיאולוגיה וגיאוגרפיה של האזור. בתיק "הרי גופנא" ניתן לקרוא בהרחבה על האזור.
הגעה: מכיוון שבדרך כלל זאת התחנה הראשונה במסלול, נתאר הגעה מחוץ לאזור.
בצומת שילת פונים צפונה לכביש 446 (ימינה לבאים מירושלים, שמאלה לבאים מתל אביב) וממשיכים ישר, עוברים את המחסום ובכיכר שאחריו פונים ימינה. (לבאים מכיוון אלעד, ראש העין, בית אריה- בכיכר פונים שמאלה). ממשיכים ישר, עם עיקולי הכביש, ואחרי שעוברים את נילי ונעלה מגיעים לצומת מזלג, שבה ממשיכים ישר (שהוא בעצם שמאלה) עם השילוט לטלמון.(בבקשה לא לפנות שמאלה לביתילו. זה שטח B..). אחרי 2 שניות יש שילוט שמאלה לנריה, בכביש שעובר בתוך כרם זיתים. פונים וממשיכים עד לשער של נריה. נכנסים וממשיכים עד לצומת T שבה פונים שמאלה. ממשיכים עד לעוד צומת Tשיש בה גן שעשועים ופונים שמאלה. ממשיכים עד ליציאה מהישוב ולאחריה פונים שמאלה ולמעלה ומגיעים לעוד צומת T. פונים ימינה לכיוון טלמון ומיד אחר כך שמאלה לפי השילוט להר חרשה. עולים עד למעלה, נכנסים לשער הישוב חרשה וממשיכים ישר. הכביש מתעקל ואפשר כבר ליהנות מהנוף עד שמגיעים לכיכר, ובה עוצרים ויורדים לתצפית מערבה. לאחר מכן חוצים את הישוב בכביש שעולה משמאל לגן השעשועים שמולנו, ומגיעים אל תחנת אוטובוס למרגלות האנטנה, כאן ניתן לעשות תצפית מזרחה. להמשך המסלול לחורש ירון- יורדים בשביל (לא לפחד הכלבים קשורים) ופונים שמאלה. להמשך לנחל דולב- יורדים ופונים ימינה.
תצפית מערבה:   קודם כל- הכי מושכים את העין הם הישובים היהודיים הקרובים: עטרת, נווה צוף, נחליאל, נריה, זית רענן, טלמון, נילי, נעלה, מודיעין, מודיעין עילית. כדאי לציין את נבי ע'ת הבולט לעין. יותר רחוקים- בימים עם ראות טובה או בשעות הבוקר – אפשר לראות היטב גם את קו החוף: ארובות חדרה, נתניה, מגדלי תל-אביב (עזריאלי ועוד), ארובות אשדוד, ארובות אשקלון. ובין לבין- רואים את ערי אזור המרכז- מפתח תקווה ועד לבת ים,ראשון לציון  ועוד. רואים, יותר קרוב אלינו את רמלה ולוד, עם מפעל נשר ונתב"ג. ישובים ערביים: הקרובים- דיר עמר, ביתילו, ראס כרכר, ג'ניה, כפר נעמה, דיר אבזיע. הרחוקים יותר- דיר קדיס (והמצודה), חרבתא, בלעין, צפא במערב; דיר-ניזאם, נבי צלח
גיאוגרפית: ניתן לראות את הר גריזים ואת אנטנות הר עיבל, את המצוק של פדואל (למי שמכיר) שמעל לנחל שילה, שהוא הגבול הצפוני של הרי גופנא. רואים, כמובן, את הרי גופנא ומישור החוף, וגם את הים, בצורה ברורה מאוד לפעמים. ובכיוון דרום מערב- את עמק איילון, מאחוריו את תל גזר עם הישוב כרמי יוסף, ואת שיפולי הרי ירושלים ממזרח לעמק איילון. (כאן המקום,לפי אופי ההדרכה, להזכיר את גבולות הנחלות ולגעת בנושא של שם האזור- ארץ צוף, הרי גופנא וכו', להלן)
 תצפית מזרחה: קודם כל- רמאללה.עם גידולה של העיר הסתפחו אליה גם כפרים מסביב לשטחי העיר, שבכל אחד מהם נבנו מאות יחידות דיור. מדרום לצפון: בית-חורון, דולב, הרכס הגדול הרחוק הוא רכס בית-מאיר, נבי-סמואל, שייח זייתון, ביתוניא.מהצד השני של רמאללה רואים את הארטיס בבית-אל, הר בעל חצור (בולט מאוד), אוניברסיטת ביר זית,שייח קטרווני, עטרת.  הכפרים הקרובים (מדרום לצפון): סורדא, אבוק, אבו שחידם, ביר זית, כוובר.      ממש קרוב ממזרח נמצא עין חרשה (רואים את העצים והבוסתנים שמסביבו) ועל הגבעה ממול חורבת חרשה- ישוב גדול מימי בית שני. מאחורי ביר זית מסתתר הכפר ג'יפנא, שעל-שמו נקרא כל האזור (בירת מחוז גופנא בתקופה הרומית). שלדי הבתים שמולנו נבנו כאשר הייתה פריחת בניה בישובים היהודיים וזה קצת הלחיץ את הערבים. אפשר לראות שבזמן האחרון ממשיכים לעבוד עליהם . (מצוקת דיור גם ברמאללה?)
נושאים להדרכה:
א.    נחלת אפרים וזיהויים תנ"כיים: למרות שהאזור שייך מוניציפאלית למועצה אזורית בנימין ולמרות שהשם "מערב בנימין" נשמע ממש אקזוטי, אנחנו לגמרי בתוך נחלת אפרים. את הגבול הדרומי בין אפרים לבנימין אפשר לזהות די בקלות: "ויצא מבית-אל לוזה ועבר אל גבול הארכי עטרות וירד ימה אל גבול היפלטי עד גבול בית-חורן תחתון ועד גזר והיו תוצאותיו הימה" (יהושע טז, ב-ג) "...ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית-אל וירד הגבול עטרות אדר על ההר אשר מנגב לבית חרון תחתון"(יהושע יח, יג).
בית אלהיא הכפר ביתין שבבנימין, עטרות היא באזור רמאללה כנראה. ("אדר" שם של בית אב משבט בנימין (דברי הימים א ח, ג). "הארכי" מזוהה בכפר עין עריךשמתחבא מאחורי דולב. ניתן לראות את בית חורון תחתון (בית עור אל- פוקא) ואת תל גזר במערב. כלומר- הגבול עובר פחות או יותר בתוואי כביש 443 של. ימינו, ואנחנו בלב נחלת אפרים, מה שמוביל אותנו לחפש מה קרה כאן, בנחלת אפרים.
בספר שופטים אנו קוראים על דבורה הנביאה: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד, ה). כבר רבותינו עמדו על העובדה שהָרָמָה וּבֵּית אֵל אשר בּהַר אֶפְרָיִם, המופיעות בפסוק זה, אינן בית אל והרמה המפורסמות הנמצאות בנחלת בנימין, ומסתבר שיש לחפש מקומות אלו בלב הר אפרים. הכפר בית-אילו,משמר כנראה, בצורה יפה, את השם בית אל שבהר אפרים. בגרעין העתיק של הכפר נמצאו בעבר שרידים מהישוב שהתקיים בו בתקופת התנ"ך.  ומה עם הרמה? לאחרונה הציע חזקי בצלאל, מורה דרך מטלמון, לזהות את הרמה שבהר אפרים עם חורבה גדולה ומרשימה בשם חורבת א-שונה, הנמצאת ממערב לגבעת נבי ע'ית. (רואים אותה בצורה ברורה, חוץ משעות אחר צהריים ושקיעה).  זיהוי זה מסתמך על מיקומו של האתר בקרבת הכפר בית-אילו (בית אל) ועל הממצאים הרבים המצויים בו, המעידים על ישוב יהודי גדול מתקופת התנ"ך וכן מימי בית שני. (בין השרידים ישנם מספר מערכות יקבים תת-קרקעיים מימי בית ראשון, מערות קבורה מימי בית שני, מערכות מסתור מימי מרד בר
 כוכבא ובית בד מרשים מתקופת המשנה והתלמוד. בנוסף, חלקים מהחומה שהקיפה את העיר עדיין עומדים על תילם.)  אם אכן זוהי 'הרמה' בסמוך למקום מושבה של דבורה הנביאה, נראה שאפשר להבין היכן היה תומר דבורה. מיקומן של בית אל (ביתילו) והרמה (א-שונה) משני צידיה של גבעת נבי ע'ית, מלמדת אותנו כי זו הגבעה המכונה "תֹּמֶר דְּבוֹרָה". מעניין שלערבים המתגוררים במקום יש מסורת על שייח מקומי בשם ע'ית שנקבר (לכאורה) במקום. האגדה מספרת כי שייח' זה התפלל על הגשמים ורק בזכותו ירדו גשמים בתקופתו. בשל קדושת המקום למוסלמים, נותרה בראש הגבעה חורשת אורנים צפופה, אשר בולטת כ"ראש דשא" מכל סביבותיה. יתכן שהמסורת על העץ (תמר) המקודש על הגבעה הנישאת מימי השופטים, השתמרה במסורות השונות עד לימינו אנו. (יש שם שרידי במה גדולה, אולי מזבח) למרגלות הגבעה שוכן הכפר דיר-עמר, גם בו יש גרעין של יישוב עתיק מתקופת השופטים, ושם כנראה היה ביתה של דבורה הנביאה שישבה "תחת תומר דבורה".
ונעבור לספר שמואל...הפסוק הראשון בספר: "ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירחם בן תחו בן צוף אפרתי". שוב עלינו לחפש עיר בהר אפרים הנקראת רמתיים צופים. יתכן מאוד שזוהי הרמה שהזכרנו, הלא היא חורבת א-שונה. אפשר בקלות להבחין שיש לגבעה שתי כיפות ה"צופות זו על זו" כדברי הפרשנים. אם כך, זו עירו של שמואל, שאליה מגיע שאול בחפשו את האתונות: "ויעבר בהר אפרים ויעבר בארץ שלשה ולא מצאו ויעברו בארץ שעלים ואין ויעבר בארץ ימיני ולא מצאו. המה באו בארץ צוף..." וכו' הם מגיעים לשמואל ושאול נמשח למלך. (שמואל א, פרק ט). באופן כללי- זה תאור של חבלי הארץ ממזרח למערב. ארץ שלשה מזוהה עם אזור כוכב השחר, ארץ שעלים מזוהה עם אזור עפרה, ע"פ הכתוב:"דרך עפרה אל ארץ שועל" (שמואל א, יג,יז). ארץימיני היא באזור בית אל, וארץ צוף היא השם המקראי של האזור שלנו. (בניגוד להרי גופנא, שם מבית שני)                                      
מדוע ארץ צוף?  כמה תשובות לשאלה זו: א. יתכן שעל שמו של צוף, סבא של סבא של אלקנה, שעל פי הביטוי "אפרתי" נשמע שהיה אדם חשוב.         ב. יתכן גם בגלל שהאזור צופה על מרחבים רחבים כל כך.     ג. הצופה הגדול- שמואל הנביא הגיע (אולי) מכאן.  ואולי- שילוב של שלוש הסיבות. כך או כך, השם השתמר יפה בשם "אום צפא" ולכן נקרא הישוב חלמיש בפי תושביו "נווה צוף".
עוד אזכור לעיר אנחנו מוצאים בפסוק:"ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה...וילך גם הוא (שאול) הרמתה ויבא עד בור הגדול אשר בשכו"(שמואל א,יט,יח-כב). הוואדי שלמרגלות חורבת א-שונה נקרא "ואדי שויוח", במשמעות של "קוצים".המילה "שכו" מתקשרת אף היא לקוצים ושיכים, ויתכן שיש כאן שימור שם מעניין. חזקי בצלאל הגדיל לעשות ומצא בור גדול בוואדי.. (עין איוב בצומת הדואר). שמואל הנביא אף נקבר בעירו:" וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברהו בביתו ברמה" (שמואל א, כה,א). זאת אומרת שלזיהוי של הרמה עם חורבת א-שונה יש השלכות מעשיות לימינו. איך אפשר לשכנע כל כך הרבה יהודים טובים וכשרים לבוא להתפלל בחורבה נידחת בלי צל במקום בנבי סמואל?? ואולי לא צריך לשכנע?? נקודה למחשבה... 
(לגבי קבר שמואל הנוכחי- המסורת לגביו היא מסורת נוצרית שהשתמרה מפי ר' בנימין מטודלה. הוא מספר שהצלבנים לקחו את עצמות שמואל מרמלה (הרמה להבנתם המוטעית) וקברו אותם במקום שחשבו שהוא שילה. אכן לנבי סמואל בימי הביניים קוראים 'סנט סמואל דשילה'. כמובן שממש לא צריך להיכנס לזה בדרך כלל.)
ב.                  מרד החשמונאים בהרי גופנא:  להרי גופנא יש חשיבות רבה בסיפור המרד החשמונאי, שפרץ בכפר מודיעין בשנת 167 לפנה"ס. הכפר מודיעין עצמו מזוהה (לאחר שנים של תהיות ומחלוקות) בחורבת מידיה המסתתרת מימין לבתי מודיעין עילית, ומשמרת את השם מודיעין. נקרא בספר מקבים א: "בחמישה עשר יום בכסלו בחמש וארבעים שנה בנו (היוונים) שקוץ משומם על המזבח...ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר הייתה על המזבח"(מקבים א א, נד, נט). נציין בקצרה שמדיניות זו , של כפיית התרבות ע"י האימפריה היוונית, לא הייתה אופיינית. התרבות ההלניסטית פשוט התפשטה בכל רחבי האימפריה וכל העמים קבלו אותה. במקומות רבים עשו "סינקריתיזם", כלומר- שילוב וזיהוי האלים המקומיים המסורתיים עם האלים היוונים החדשים. כמובן שהמקום היחיד שבו זה לא קרה בשלמות הוא יהודה (האליטה בירושלים למשל, דווקא ממש נכנסה לעניינים), ולכן זה עצבן את היוונים באיזשהו שלב והם התחילו, אולי בעצת המתייוונים מבין היהודים, לכפות את ההשתחוויה לצלם וכו'. לכן טרחו היוונים לבנות מזבח גם בכפר הקטן מודיעין.
איך פרץ המרד?  "בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעין (אולי כי לא מצאה חן בעיניו ההתייוונות הירושלמית) ולו חמישה בנים...ויבואו אנשי המלך אשר היו כופים את הכפירה אל מודיעין העיר כדי שיעלו קורבנות, ורבים מישראל נגשו אליהם...ויאמרו (היוונים) למתתיהו: ראש ונכבד אתה, ועתה גש ראשון ועשה מצות המלך...ויען מתתיהו: חלילה לנו מעזוב תורה ומצוות  לא נשמע לדברי המלך לסור מעבודתנו ימין ושמאל. וכאשר סיים לדבר את הדברים האלה, ניגש איש יהודי להקריב על הבמה. וירא מתתיה ויקנא, וירץ וישחטהו על הבמה ואת איש המלך הרג ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא..ויקרא מתתיהו בקול גדול: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי! .וינס הוא ובניו אל ההרים" (מקבים א ב, א-כח)- אל הרי גופנא שאנו נמצאים במרכזם. לא פלא שליוונים היה קשה להילחם פה. הצבא היווני בנוי בעיקר למלחמה במישור (פלאנקס) וכאן- ההרים והגאיות, יחד עם ההכרות המעמיקה של יהודה ואנשיו את השטח הקשו עליהם מאוד.                                                                                                     הקרבות במהלך המרד התרחשו גם באזורים אחרים (בית צור, בית זכריה, ירושלים), אך נתמקד באזורנו. לאחר מות מתתיהו וקבורתו במודיעין, הקרב הראשון היה מול אפולוניוס שהגיע מהשומרון (מצפון). יהודה עלה עליו, הרגו, ולקח את חרבו.
בקרב השני:  "וישמע סירון שר צבא ארם...ויגיע עד מעלה בית-חורון ויצא יהודה לקראתם במתי מעט...וינגף סירון ומחנהו לפניו וירדפום במורד בית-חורון עד הבקעה...והנשארים ברחו לארץ פלשתים"(מקבים א ג, יג-כה). אפשר לראות את ציר הרדיפה מבית-חורון ועד "הבקעה"- עמק איילון
ומבוא חורון. ציר רדיפה זה חזר גם בניצחון האחרון של יהודה המקבי בקרב חדשה: "וירדפום דרך יום אחד מחדשה עד בואכה גזר"(מקבים א ז, מה). את הרכס של תל גזר וכרמי יוסף ניתן לראות בבירור מעבר לעמק איילון.לאחר שהדיחו את יהודה מירושלים, ברח יהודה חזרה להרי גופנא. באקחידס, שליח מטעם האימפריה נשלח ליהודה ע"מ "לעשות נקמה בבני ישראל", ועשה זאת באכזריות: "וישלח ויתפוס רבים מן העריקים, ואחדים מן העם וישחטם אל הבאר הגדולה" (מקבים א ז, יט). לאחר קרבות כפר שלמה וחדשה, חזר באקחידס ארצה "ויסעו וילכו אל בארות ...ויהודה היה חונה באלעשה...ויהודה נפל והנותרים נסו...וינוסו למדבר תקוע" (מקבים א ט, ד-לג. בארות מזוהה בעיירה אל בירה שמסתתרת מאחרי רמאללה, שלידה נמצאת חורבת אל-עשי, המזוהה כאלעשה. נזכיר גם שישובים באזור קרויים על שם אותם אירועים: חשמונאים, מכבים, מתתיהו, לפיד, מודיעין, מבוא מודיעים.
ג.     הישוב חרשה. הישוב הוא ישוב תורני שהוקם בפסגת הר חרשה (770 מ' גובה) בטבת התשנ"ז ע"י קבוצת בחורים מישיבת מרכז הרב. הבחורים גרו בשתי מכולות קטנות בהם ישנו, אכלו והתפללו. תנאי השטח בחורף, בדרך לא סלולה, גם הם לא הקלו על החיים במקום בגבעה קרה וחשופה, וההגעה למקום הייתה כמעט בלתי אפשרית. לאחר זמן מה עלו 2 המשפחות הראשונות לישוב, וגם הן גרו בתנאים לא תנאים במכולות עם ילדים, בלי ציוד רב שלא יכול היה להיכנס לתוך המכולה. בתקופת ממשלת ברק, כאשר הישוב מנה כ - 10 משפחות,חרב הגירוש הונפה על הישוב בין שאר המאחזים שעמדו בסכנת גירוש. אך בהסכם שנקרא "הסכם המאחזים" הישוב אושר ונשאר על מקומו. בשנים האחרונות הישוב ב"ה המשיך להתפתח, נוספו קרוואנים, משפחות נקלטו, נבנה בית כנסת, מקווה ואף שכונת הקבע התחילה להבנות עם 10 בתים ראשונים, שהיו בסכנת הריסה בגלל בג"ץ שהוגש נגדם ע"י תנועת "שלום עכשיו". טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל באלול תשע"א, ספטמבר 2011, לאחר סקר קרקעות באזור חרשה, המדינה הגדירה מחדש כ 190 דונם (שאינם מעובדים ע"י ערביי הכפר הסמוך) בתור אדמות מדינה לטובת הישוב, לצערם הגדול של אנשי "שלום עכשיו". בישוב ישנם כ-45 משפחות- חלקם אברכים, מורים, רבנים ובעלי תעסוקה שונים.
ד.       שימור שמות:  בדרך כלל זה נושא שמשולב בתוך הנושאים האחרים. אבל יש קבוצות שאפשר לדבר איתן  על שאר הנושאים דרך השימור. נסביר עקרונית שבמקומות רבים בארץ השמות הערביים של ההרים, הכפרים והוואדיות משמרים לנו שמות עתיקים מאוד. לפעמים בשם דומה (למשל העיירה בית ג'אלה משמרת את גילה), לפעמים בשם מדויק (למשל העיירה חלחול) ולפעמים במשמעות (למשל אל חלילפירושו החבר- חברון). גם באזור שלנו יש דוגמאות לכך (אצלנו יש יחסית פחות. כנראה, לפי דעתו של יואל אליצור, בגלל ההתיישבות הנוצרית הגדולה שהייתה כאן): ביתילו- בית אל המקראית, ביר זית- באר זית מימי הבית שני ובירזית מרשימת היחס של אשר (דבה"יא, ז,ל-מ), ג'ניה היא גינתא, אום צפא קשור לארץ צוף, בית ע'ור היא בית חורון, מידיה היא מודיעין, ג'יפנא היא גופנא שנתנה לאזור כולו את שמו, בית רימה היא בית
רימה שמוזכרת במשנה, ולובאן היא בית לבן במשנה. יתכן גם שראס כרכר היא בית כר (שמואל א, ז),
בהקשר זה נציין גם את נושא בני אשר בהר אפרים, שאפשר לדבר עליו בתצפית על ביר זית או בכל הקשר אחר. בספר דברי הימים (א, פרק ז', ל-מ) רשומים צאצאי אשר: " ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם. ובני בריעה חבר ומלכיאל הוא אבי ברזית. וחבר הוליד את יפלט ואת שומר... בני צופח סוח וחרנפר ושועל וברי וימרה בצר והוד ושמא ושלשה ויתרן ובארא..."מענין שלמרות שנחלת אשר נמצאת בצפון הארץ (חיפה עד צידון), אנו מוצאים את חלק משמותיהם באזור הר אפרים: אישווא, שם נוסף של הכפר אם- צפא, מזכיר את ישוה, ברזית, כמובן, מזכיר את באר זית של בית שני, הלא היא ביר-זית של ימינו. השמות שועל ושלשה נזכרים בתור "ארץ שועל"  (אזור עפרה, שמואל א, יג,יז) ובתור "ארץ שלשה" (אזור כוכב השחר, שמואל ט ,ד).  גם יפלט נזכר בפסוק המתאר את הגבול בין יהודה לאפרים:  "ויצא מבית-אל לוזה ועבר אל גבול הארכי עטרות וירד ימה אל גבול היפלטי עד גבול בית-חורן תחתון ועד גזר והיו תוצאותיו הימה" (יהושע טז, ג).  כאשר נפטר יהושע בן נון, כתוב: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (יהושע כד,ל) . בלי להיכנס לזיהוי המדויק של המקום, נשים לב לאזכור של סרח, כשם בת אשר.(נכון שבספר שופטים כתוב תמנת - חרס. אז מה..). השם שארה משתמר, בשם הכפר "בית סירא", ממערב לבית חורון, השם שומר מזוהה בחורבת סמרה, ובארא מזוהה עם בארות, הלא היא כנראה אל בירה, הסמוכה לרמאללה.
מה הסיבה לכך?? אם נעיין בספר שופטים נגלה ש"אשר לא הוריש את ישבי עכו ואת יושבי צידון...וישב האשרי בקרב הכנעני ישבי הארץ כי לא הורישו" (א, לא-לב). כנראה שלא כל אנשי שבט אשר בחרו להתיישב בקרב הכנענים, אלא חלק מהם העדיפו להתיישב בין אחיהם משבט אפרים. למה? אולי חששו מהשפעת הכנענים, אולי העדיפו, מסיבות ביטחוניות מקום גבוה יותר, ואולי פשוט ממש אהבו את הנוף.
ה.      גיאולוגיה:  הרי גופנא שייכים לקמר רמאללה – אותו קמר שנמשך מאזור עמק האלה לכיוון צפון-צפון-מזרח עד לתפוח. דבר זה מסביר את הדמיון הרב שישנו בין הרי ירושלים, המצויים בחלקו הדרומי של קמר רמאללה, ובין הרי גופנא, המצויים בחלקו המרכזי של קמר רמאללה. מבחינה נופית אין כמעט הבדל בין הרי גופנא והרי ירושלים. העובדה כי קמר רמאללה מצוי מערבית לקו פרשת המים הארצית גרמה להיותו אזור מבותר, על ידי נחלים רבים היוצרים נוף של שלוחות ורכסים שכיוונם הכללי הוא מזרח מערב, דבר שרואים מכאן בברור. הנחלים המרכזיים שחוצים אותו הם: נחל שילה (מצפון רואים את המצוק של פדואל שממש מדרום לו זורם נחל שילה) ונחל נטוף על יובליו (ואדי זרקא). האזור מאופיין בריבוי מעיינות וזה בזכות ההתחתרות העמוקה של הנחלים, שחושפים את שכבות האקוויפר. ההתחתרות העמוקה גם יצרה את הנוף האופייני לאזור- נחלים עמוקים והרים נישאים. מבחינה טופוגרפית, ניתן לראות שהחלק המערבי של האזור, המכונה "הדום ההר", נמוך בצורה משמעותית מן החלק המזרחי,
כך שנוצרת מדרגה טופוגרפית של כ-150-100 מטרים בין החלק המזרחי לחלק המערבי. מדרגה זו נמשכת בקו עופרים – בית אריה – פדואל. הדום ההר מתאפיין בנוף של גבעות בגובה 150-300 מ' מעל פני הים, גבעות נמוכות וטרשיות, ובדרך כלל צחיחות . בהדום ההר התחתרות הנחלים אינה עמוקה ולכן לא נחשפת שכבת האקוויפר, מה שיוצר אזור בלי מעיינות ולכן גם עם מיעוט ישובים וחורבות.
מדרשת הרי גופנא (ע"ר)-  חינוך והכרת הסביבה במערב בנימין, דרום השומרון וחבל מודיעין, ד.נ. מודיעין 71937,

תיק מסלול נבי ענר ועין אגוז

 תיק מסלול נבי ענר ועין אגוז
הגעה:  מחוץ לאזור: בצומת שילת פונים צפונה לכביש 446 (ימינה לבאים מירושלים, שמאלה לבאים מתל אביב) וממשיכים ישר, עוברים את המחסום ובכיכר שאחריו פונים ימינה. (לבאים מכיוון אלעד, ראש העין, בית אריה- בכיכר פונים שמאלה). ממשיכים ישר, עם עיקולי הכביש, ואחרי שעוברים את נילי ונעלה מגיעים לכיכר, שבה ממשיכים ישר (שהוא בעצם שמאלה) עם השילוט לטלמון. אחרי 3 שניות יש שילוט שמאלה לנריה, בכביש שעובר בתוך כרם זיתים. צמוד לשער של נריה יש שביל עפר שפונה ימינה, לגבעת אגוז. חונים ויורדים. האוטובוס אוסף את הקבוצה בנבי ענר- חוזר אחורה  ונכנס ימינה לפי השילוט החום ל"נבי ענר". מתוך האזור: יוצאים משער נריה שליד זית רענן, וחונים במגרש החניה הצמוד אליו.
אם מתחילים מזית רענן- האוטובוס עוצר בתחנת האוטובוס בזית רענן ואוסף את הקבוצה בעין אגוז. שימו לב- אין שם מקום לאוטובוס ולכן צריך לתאם שעה, ולהגיע עם הקבוצה, כך שהיא תעלה מיד כשהאוטובוס מגיע. כדאי שאחד המבוגרים יפקח על התנועה ויאפשר לרכבים מאחורי האוטובוס לעקוף בצורה בטוחה.
מסלול: מגבעת אגוז לנבי ענר: עולים בדרך העפר לגבעת אגוז, שם אפשר לעצור לארוחת בוקר. ממשיכים בשביל הכורכר, לפני הכיכר יש שביל שעולה ימינה לעבר מטע הזיתים. עוברים בתוך המטע לאורך הרכס. קצת לפני הירידה ימינה  למעיין יש גת עתיקה משמאל. יורדים בשביל המתפתל עד למעיין. מהמעין ממשיכים במעלה הוואדי לכיוון נריה, ואחרי כ100 מ' רואים עוד נביעה. עולים לאורך הוואדי עד מול הכניסה לנבי ענר, ונכנסים לנבי ענר (יש שילוט). בנבי עניר- השביל עולה לראש הגבעה ובטרסה השנייה פונים ממנו ימינה ומזהים פתח של מערה גדולה ('אולם האירועים') ללא ציורי קיר. מהמערה יורדים בחזרה, מבקרים בקבר השייח (שם יש קצת ציורי קיר) ולכיפה שמאחוריו (שם יש גם ציורי קיר של חיות וגם זחילה בתוך מערת בית בד). ממשיכים למעיינות דרך השביל התיכון שיוצא מהחניון עד שמשמאל יש מדרגות המובילות למעיין. מעיין נוסף נמצא בקצהו של השביל. לאחר הביקור חוזרים לאוטובוס שמחכה בכניסה לנבי ענר.
יש גם אפשרות לבקר במערות הקבורה שמצפון וממזרח לחורבה.
מזית רענן לעין אגוז: מסלול קל יותר וקצר יותר. מתחילים בתחנת האוטובוס של זית רענן, ומשם יורדים בכביש לכיוון מערב עד לכניסה לכרם זיתים. הולכים בשביל בין הזיתים לכיוון מערב כל הזמן, יורדים בין הטרסות עד שמגיעים לשביל ההיקפי של זית רענן. ליד ראש שולחן לבן בולט מתחיל השביל שיורד למעיינות ולנבי ענר. יורדים ומגיעים למעיין הראשון. ממשיכים בשביל דרומה, ועוברים ליד עוד שתי בריכות, עד שרואים את מעיין הגפן מימין (ירידה במדרגות חצובות בסלע). כדאי לבדוק או להתעדכן מראש מה מצב המים שם, כי הערבים מרוקנים את הבריכות לפעמים. ממשיכים בשביל ומגיעים לבתים של נבי ענר. מבקרים בהם ואז חוצים את הכביש לוואדי שמולנו. חשוב (!!) לא ללכת על הכביש. יורדים מנבי ענר ממש מול הפרצה במעקה של הכביש וחוצים כולם ביחד את הכביש ישר לוואדי.  הולכים בוואדי עד שמגיעים לבוסתן ולמעין הסגור (בתוך בטון). 100 מ' מזרחית שתי טרסות מעליו נמצא מעיין נוסף, עם בריכה נחמדה (בדר"כ המים ירוקים...) חוזרים אל הכביש בדרך העפר הרחבה שיורדת מגבעת אגוז.
נושאים להדרכה:
א. חורבת נבי ענר: חורבה שנמצאו בה ממצאים מבית ראשון, בית שני ועוד. החוקרים זיהו כאן שני מקוואות, לפחות שני בתי בד, לפחות שתי גיתות ועשרות מערות קבורה (פזורות לאורך מאות מטרים), באחת מהם נמצא שבר של גלוסקמה מעוטרת. נמצאו גם מדרגות חצובות המובילות למעיינות, ובקיצור: יישוב גדול עם שרידים רבים מימי בית שני בעיקר והתקופה הביזנטית (למשל מערת הקבורה שמעל מעין הגפן). לגבי המבנים- מבנה אחד גדול הוא מקאם לזכרו של נבי עניר. המבנה השני נמצא ממערב לגדול והוא מבנה קטן יותר. יש בו מדרגות שיורדות לתוך מערה שבה ציורי קיר עתיקים  וגם בית בד בהמשך. בהמשכה המערה מלאה בולדרים עליהם אפשר לזחול באיטיות, אל עבר דפנות המערה, שם רואים את חציבות מתקן הבורג של בית הבד. בחדר שמקדימה ומשמאל, ישנו פיר מעניין שעולה ויורד חזרה. בצד המזרחי של החורבה יש  שרידי ישוב ביזנטי שכוללים כמה קירות מאסיביים ושני עמודים המוטלים בשטח. בצמוד לכביש שממנו באנו ניתן לראות גם מערת קבורה מימי בית שני (עם כוכים) שהכביש חתך אותה. מרקוס מתאר מתאר של כנסייה ממזרח לקבר השייח. רצוי גם לציין שרואים שהמבנה של המקאם בנוי על מבנה קדום, ואף ישנה אבן מצבה בשימוש משני בקיר המערבי של הקבר (נראית ב-90 מעלות מבחוץ)
נקודה מעניינית לגבי שם המקום- לא ע"ש שייח' אלא ע"ש נביא, כמו גם נבי ע'ת ונבי בסין, שאפשר לראות מגבעת אגוז. יתכן שבגלל שהאזור נקשר במסורת עם שמואל הנביא (ע"ע תיק הרי גופנא) ותומר דבורה, מי שנקבר כאן (או לא) היו "נביאים" ולא סתם שייח'ים.
עוד נושא שאפשר להזכיר אותו הוא החורש הטבעי, כי בנבי ענר יש אזור עם חורש כזה, ממש כמו ג'ונגל. בספר יהושע (פרק יז, יד-יח) מסופר על בני יוסף, אפרים ומנשה, שפנו ליהושע ואמרו:" מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב..." . כשבוחנים את גודל הנחלות של אפרים ומנשה זה קצת מפליא- כי הן נחלות ענקיות, אז מדוע התלוננו שהן קטנות מדי? ע"פ הפתרון שנתן להם יהושע, אפשר להבין: "כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיו לך תצאתיו". כלומר- לא שהשטח היה קטן, אך מסתבר שרובו היה מכוסה בחורש טבעי צפוף שלא איפשר התיישבות וחקלאות. הפתרון של יהושע היה- ברוא היער, כלומר כריתת החורש ופינוי שטח. מסיבה זו ומהתיישבות במשך הדורות, נעלם החורש כמעט לגמרי מהאזור, וכיום הוא מתחדש בהדרגה. אגב, תוצאות הכריתה גם הן נראות לעין בנוף- ברגע שאין עצים, אין מה שיחזיק את האדמה בזמן גשם, והוא שוטף את הגידולים במורדות ההרים. הפתרון לכך הוא בניית טרסות- מדרגות בהר. הטרסות יוצרות שטחים מתאימים לגידול שבהם מצטברת אדמה, והגידולים לא נסחפים. הטרסות בנויות אבנים עם רווחים ביניהם ע"מ שעודפי הגשם יצאו ולא יצרו לחץ על הקיר או יגרמו לריקבון השורשים. ומכאן נוף הטרסות המצוי בהרי גופנא ובכל אזור הררי אחר.
ב. מעיין שכבה: כמובן. ב"מעיין הגפן" יש שתי נביעות ולאורך אותו קו, אם ממשיכים בשביל יש נביעות נוספות, חלקן קטנות וחלקן גדולות יותר. זה מסתבר קו נקודת המגע שבין שכבת הסלע הקשה והמחלחלת לשכבה הרכה והאטימה.
ג. מעיין אגוז: נקרא כך ע"ש עצי אגוז המלך שלידו, ובערבית שמו עין אל- לוזה. (לוז- שם בערבית לכל הפירות שצריך לפצח אותם- אגוז, שקד וכד'). כל הגבעה נקראת עכשיו ע"ש המעיין. יש בה כמה מבנים יבילים שמשמשים את קבוצת הבנות והמשפחות שמתחזקות את המקום במשך השבוע ובשבתות. כדאי מאוד לערוך תצפית מגבעת אגוז, רואים את נריה, טלמון, נחליאל, חרשה,
ג'ניה, ראס כרכר. לגבי ראס כרכר, עם קבוצות בוגרות, וגם לקטנים- אם מספרים בצורה מעניינת-  אפשר לספר את סיפור המקום: בשנת 1834 פרץ בא"י מרד הפלאחים שהיה מרד עממי כנגד שלטונו של הוואלי, השליט המצרי מוחמד עלי ובנו איברהים פחה. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב .חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון וכל יהודה ושומרון. מצודת סימחאן, ע"ש ראש החמולה המקומית, הניצבת בכיפה של הכפר (עד אז לא גרו שם) נבנתה במהלך מרד הפלאחים. כמו שאר חלקי הארץ, גם כאן המרד דוכא ע"י איברהים פחה, וכך בעצם נוסד הכפר.
ד. זיתים וגפנים:  גילוין של מערכות יקבים רבות בנוסף לגתות הפזורות באזור מעיד על גידול גפנים כענף מרכזי מאוד בחקלאות, בניגוד לזיתים הרבים שגדלים פה היום (הזיתים הובאו לכאן בעיקר ע"י הערבים. בתקופה הממלוכית נחקק חוק שאוסר גידול גפנים בשומרון, כיוון שהם היו גפנים ליין, בניגוד להר חברון שם עד היום משמשים הגפנים ברובם לענבי מאכל. בנוסף, הגפן צריכה השקעה מרובה ביחס לזית, ולכן כשהאוכלוסייה הידלדלה, הערבים הפסיקו להשקיע בגידול גפנים, ועסקו בחקלאות ה'עצלה' ביותר- הזיתים). גם מן המקורות, הן מבית ראשון והן מבית שני, עולה תמונה של אזור שתושביו מגדלים בעיקר גפנים.
בימי הבית ראשון : כבר בימי דוד הייתה הפרדה בין הממונה על הכרמים לממונה על היקבים "ועל הכרמים שמעי הרמתי, ועל שבכרמים לאצרות היין זבדי השפמי" (דברי הימים א כז, כז), מה שמעיד על סדר הגודל של הגידולים. יתכן גם ששמעי היה מהרמה בהר אפרים, שנמצאת לא רחוק מכאן. (אולי חורבת א-שונה).  מסופר שלאחר חורבן בית ראשון הוגלו כל היהודים אבל  "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן לכרמים וליוגבים".(מלכים ב, כה,יב), אולי משום שלא היוו איום ומשום שהיה צורך באספקת חקלאות לאנשי צבא בבל. היוגבים הם האחראים על היקבים (חילוף אותיות ג-ק). גם השםגופנא, שניתן לאזור בימי הבית השני, מרמז לנו שגידול הגפן היה גידול משמעותי באזור. עדות לכך היא המשנה במסכת מנחות. המשנה שואלת " מהיכן היו מביאין את היין [לנסכים לבית המקדש]? הקרותים והטוליים אלפא ליין, שניה להן בית רימה ובית לבן שבהר... כל המקומות היו כשרין אלא שמשם היו מביאין."( מנחות,ח,ו). לקרותים והטוליים יש זיהויים אפשריים באזור צפון- מערב השומרון. יש המזהים את הקרותים בכפרים קרוותבני-חסן (אזור ברקן) וקרוות בני-זיד (באפיק נחל שילה, מצפון לעטרת), מבחינה לשונית זה אפשרי ביותר (כך טוען יואל אליצור). לאחרונה הציע נתנאל אלינסון לזהות את הטולים עם טול כרם, אך העניין צריך עוד בדיקה). בכל אופן, שם היה המקור הטוב ביותר ליין לבית המקדש. המקומות השניים בתור עם היין המשובח הם בית רימה ובית לבן. לא רחוק מאיתנו נמצא הכפר בית רימה, ששמר על שמו בצורה מדויקת, והשם בית לבן- השתמר יפה בשם הכפר לובאן שליד בית אריה. כך שלאזור שלנו היה ייצוג מכובד בבית המקדש, במיוחד בהתחשב בכמויות היין שהשתמשו בהם (כמעט כל קרבן מוקרב עם ניסוך יין).    בכל אופן, במסלול שלנו רואים בעיקר זיתים כך ששווה להקדיש לזה תחנה.                                                                    
ה.בהדרכה לקראת חנוכה- כדאי לעשות תחנה אחת על סיפור חנוכה. להרי גופנא יש חשיבות רבה בסיפור המרד החשמונאי, שפרץ בכפר מודיעין בשנת 167 לפנה"ס. הכפר מודיעין עצמו מזוהה (לאחר שנים של תהיות ומחלוקות) בחורבת מידיה. ומשמרת את השם מודיעין. נקרא בספר מקבים א: "בחמישה עשר יום בכסלו בחמש וארבעים שנה בנו (היוונים) שקוץ משומם על המזבח...ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר הייתה על המזבח"(מקבים א א, נד, נט). נציין בקצרה שמדיניות זו, של כפיית התרבות ע"י האימפריה היוונית, לא הייתה אופיינית. התרבות ההלניסטית פשוט התפשטה בכל רחבי האימפריה וכל העמים קבלו אותה. במקומות רבים עשו "סינקריתיזם", כלומר- שילוב וזיהוי האלים המקומיים המסורתיים עם האלים היוונים החדשים. כמובן שהמקום היחיד שבו זה לא קרה בשלמות הוא יהודה (האליטה בירושלים למשל, דווקא ממש נכנסה לעניינים), ולכן זה עצבן את היוונים באיזשהו שלב והם התחילו, אולי בעצת המתייוונים מבין היהודים, לכפות את ההשתחוויה לצלם וכו'. לכן טרחו היוונים לבנות מזבח גם בכפר הקטן מודיעין.
איך פרץ המרד?  "בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעין (הוא עבר לשם כי לא מצאה חן בעיניו ההתייוונות הירושלמית)ולו חמישה בנים...ויבואו אנשי המלך אשר היו כופים את הכפירה אל מודיעין העיר כדי שיעלו קורבנות, ורבים מישראל נגשו אליהם...ויאמרו (היוונים) למתתיהו: ראש ונכבד אתה, ועתה גש ראשון ועשה מצות המלך...ויען מתתיהו: חלילה לנו מעזוב תורה ומצוות  לא נשמע לדברי המלך לסור מעבודתנו ימין ושמאל. וכאשר סיים לדבר את הדברים האלה, ניגש איש יהודי להקריב על הבמה. וירא מתתיה ויקנא, וירץ וישחטהו על הבמה ואת איש המלך הרג ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא..ויקרא מתתיהו בקול גדול: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי! .וינס הוא ובניו אל ההרים" (מקבים א ב, א-כח)- אל הרי גופנא. לא פלא שליוונים היה קשה להילחם פה. הצבא היווני בנוי בעיקר למלחמה במישור (פלאנקס) וכאן- ההרים והגאיות, יחד עם ההכרות המעמיקה של יהודה ואנשיו את השטח הקשו עליהם מאוד. הקרבות במהלך החלקים המאוחרים של המרד התרחשו גם באזורים אחרים (בית צור, בית זכריה, ירושלים), אך נתמקד באזורנו, שם התקיימו הקרבות הראשונים והאחרונים.
לאחר מות מתתיהו וקבורתו במודיעין, הקרב הראשון היה מול אפולוניוס שהגיע מהשומרון (מצפון). יהודה עלה עליו, הרגו, ולקח את חרבו. אין אנו יודעים היכן בדיוק היה קרב זה, סביר להניח שהוא היה בלב הרי גופנא, בסמוך למקום משכנם של החשמונאים.
בקרב השני:  "וישמע סירון שר צבא ארם...ויגיע עד מעלה בית-חורון ויצא יהודה לקראתם במתי מעט...וינגף סירון ומחנהו לפניו וירדפום במורד בית-חורון עד הבקעה...והנשארים ברחו לארץ פלשתים"(מקבים א ג, יג-כה). ציר הרדיפה מבית-חורון ועד "הבקעה"- עמק איילון, חזר גם בניצחון האחרון של יהודה המקבי בקרב חדשה: "וירדפום דרך יום אחד מחדשה עד בואכה גזר" (מקבים א ז, מה). את ציר הרדיפה ואת עמק איילון ותל גזר ניתן לראות בבירור בתצפית מחרשה או כל נקודה גבוהה אחרת. בהמשך, נאלץ יהודה לברוח  חזרה להרי גופנא. באקחידס, שליח מטעם האימפריה נשלח ליהודה ע"מ "לעשות נקמה בבני ישראל", ועשה זאת באכזריות: "וישלח ויתפוס רבים מן העריקים, ואחדים מן העם וישחטם אל הבאר הגדולה" (מקבים א ז, יט). לאחר קרבות כפר שלמה וחדשה, חזר באקחידס ארצה "ויסעו וילכו אל בארות ...ויהודה היה חונה
באלעשה...ויהודה נפל והנותרים נסו...וינוסו למדבר תקוע" (מקבים א ט, ד-לג. בארות מזוהה בעיירה אל בירה שמסתתרת מאחרי רמאללה, שלידה נמצאת חורבת אל-עשי, המזוהה כאלעשה. נזכיר גם שישובים באזור קרויים על שם אותם אירועים: חשמונאים, מכבים, מתתיהו, לפיד, מודיעין, מבוא מודיעים.  נקודה נחמדה להדרכה- קרבות החשמונאים מסודרים כמו חנוכיה: מעלה לבונה, בית חורון, אמאוס, בית צור,      טיהור המקדש (באמצע כמו השמש), בית זכריה, כפר שלמא, חדשה, אלעשה.   – זה נכון ומוכר, חוץ מזה שבאמת מיד אחרי קרב אמאוס נמקבים טיהרו את המקדש- אבל למה להרוס...                                               
רעיונות להדרכה:
א. תצפית מגבעת אגוז- כמובן שלפי רמת הקבוצה. עם ילדים אפשר לשחק את "משחק הכיוונים":  מסבירים על הכיוונים ושמותיהם (מזרח- השמש זורחת, מערב- בערב השמש שם, דרום- שם השמש דרה, נמצאת רוב היום, צפון- השמש מוצפנת, לא נמצאת שם בכלל).  כולם עומדים והמדריך אומר כיוון- מזרח, מערב, צפון או דרום.  הילדים צריכים כולם לקפוץ ולהסתובב לכיוון הנכון. עושים כמה פעמים עד שממצים...
ב. תחנה על הזית: אגדת הזית החלול, אמת ושקר על הזית, אולי הסבר בתמונות על תהליך הפקת השמן (לקראת חנוכה). וגם הסבר למה יש היום כ"כ הרבה זיתים ופעם היו בעיקר גפנים.
ג. מעין- הסבר ע"י עזר לגבי מעין שכבה. במעיין אגוז יש המון עצי פרי (אגוז מלך, שקד, רימון, גפן, זית, פטל, אגס סורי, לימון, חרוב, תאנה, ועוד)  וכדאי להתייחס לכך (אם הם לא בשלכת..)
ד. חנוכה- אפשר במערה בנבי ענר או בנקודת תצפית יפה בדרך- מכינים מראש סיפור עם השלמות ומחלקים לילדים את ההשלמות (בכיתות א צריך לוודא שהם יכולים לקרוא, ולעשות השלמות קלות). עוד רעיון: להציג את מתתיהו שמספר למה ברח להרי גופנא (כדאי להכין איזו חרב מראש) ומשתף את הילדים בתכניות שלו.
ה. עם קטנים במערה אפשר לשיר שירי חנוכה בסגנון "באנו חושך לגרש".
ו. סיכום טיול בעזרת משחק XO ושאלות על המסלול והחומר שדובר עליו.
ז. יש בדרך הרבה עניינים ששווים התייחסות: "תחנות ריח" של צבאים: ערמות של גללים המסמנות את שטח הטריטוריה שלהם, בכרמי הזיתים של זית רענן יש המון. אלונים: הרבה בנבי ענר, אפשר ללמד את הילדים לשרוק בספלולים, זאת ממש אטרקציה...חרסים ואבני פסיפס:  פזורים, מי שמכיר ויודע קצת לזהות- אפשר לאסוף ולהסביר קצת על סוגי הכלים, ולמה הם חשובים. אפשר להסביר למה חשוב שהחרסים יישארו במקומם- כדי לאפשר מחקר עתידי, ואז להשאיר את כל החרסים בערימה.
מדרשת הרי גופנא (ע"ר)-  חינוך והכרת הסביבה במערב בנימין, דרום השומרון וחבל מודיעין, ד.נ. מודיעין 71937,  

שמורת אבי המעינות ועין בובין

שמורת אבי המעינות ועין בובין:
הגעה:
מחוץ לאזור: בצומת שילת פונים צפונה לכביש 446 (ימינה לבאים מירושלים, שמאלה לבאים מתל אביב) וממשיכים ישר, עוברים את המחסום ובכיכר שאחריו פונים ימינה. (לבאים מכיוון אלעד, ראש העין, בית אריה- בכיכר פונים שמאלה). ממשיכים ישר, עם עיקולי הכביש, ואחרי שעוברים את נילי ונעלה מגיעים לכיכר, שבה ממשיכים ישר לכיוון טלמון. אחרי כמה דקות מגיעים ל"צומת הפרסה", שבה פונים לכיוון דולב.
מאזור טלמון: יוצאים מהשער של טלמון ומגיעים ל"צומת הפרסה", שבה פונים שמאלה לכיוון דולב.
ממשיכים עם הכביש, חולפים ע"פ השער הראשון שנמצא משמאל, וממשיכים לכיוון השער האחורי של הישוב. בשער יורדים ומתחילים את המסלול. הנהג יחכה לנו בשער הראשי של הישוב, שלידו חלפנו קודם לכן.
מסלול:
מהנקודה בה יורדים מהאוטובוס מתחילים לרדת מזרחה עם הכביש ולפני בתי הכפר עין קיניא חותכים דרום- מזרחה דרך מטעי הזיתים לכיוון הואדי, חוצים את הואדי ועולים דרך הבוסתנים לעין גנים (עין ג'נן). אחרי הפסקת התרעננות במעיין (ששופץ לפני כ-4 שנים), עולים אל הקטלב הענק שליד קבר "אבי המעיינות (שיח' אבו אל עויון)". מעל לקטלב וקבר השייח ישנו גם אלון ענק ולצידו מעין עם בריכה עגולה. ניתן להתרענן כאן קצת במעין, אבל שווה לשמור את החוויה לעין בובין. משמורת אבי המעיינות ממשיכים לאורך קו גובה אחיד מערבה (אולי ניתן למצוא שרידי סימון ירוק, אך כמעט ואין). בשלב כלשהו מתחברים לשביל, וליד קו המתח הגבוה יורדים מערבה לכיוון הואדי ומגיעים אל עין בובין. לאחר רחצה והפסקת צהריים חוצים בשביל את הואדיון ולאחר כמה מאות מטרים פונים מהשביל הסלול, לשביל נוסף שיורד צפונה במורד הערוץ עד למפגש עם ואדי מג'ור. במפגש פונים שמאלה, עוברים דרך עין מג'ור וממשיכים עד לפניה ימינה(צפונה), בתוככי היער, המובילה בשביל שעולה למעלה אל הכרמים של דולב ומאחריהם השער של הישוב, שם מחכה לנו האוטובוס. ניתן לחילופין להמשיך בואדי מג'ור עד לכרמים התחתונים ולסיים בצומת הפרסה.
נושאים להדרכה:
כדאי לקרוא גם את התיק "הרי גופנא", ולקבל משם רעיונות לנושאים. למשל- שמות האזור. ארץ צוף, נחלת אפרים, הרי גופנא, מערב בנימין.
א.      שיח' אבו אל עויון: קבר שיח' שנמצא מעל לואדי מג'ור. הואדי עצמו הוא אחד מיובליו של נחל דולב, והוא נשפך אליו סמוך ל"צומת הפרסה". משם ממשיך נחל דולב ונשפך אל נחל מודיעין וממנו לנחל איילון, לירקון ולים התיכון. כך שאנו, כמובן, מצויים בצידו המערבי של קו פרשת המים הארצי.
אתר זה נתן את השם העברי לשמורה- אבי המעיינות. ליד קבר השיח' יש עץ קטלב ענק, שהוא אטרקציה בפני  עצמו. זהו הקטלב הגדול ביותר בארץ והוא גם עתיק מאוד. אמנם קשה להעריך את גילו אבל ברור שהוא עתיק...כנראה שהקטלב זכה להגיע לגיל ולגודל מופלגים כאלה בזכות השיח', שכן לרוב אנו מוצאים שהעצים שליד קברי השיח' נחשבו לקדושים ולכן לא רק שלא נכרתו אלא גם טופחו.  קצת על הקטלב: הקטלב הוא אחד מעצי החורש הטבעי, והוא בולט בקליפת הגזע האדומה שלו. הקליפה מתקלפת כל שנה ולכן הגזע הוא חלק ולא מלא בחזזיות, למשל. (חזזיות צריכות כמה שנים כדי "להיקלט" בעץ). שם העץ נתן דרור לדמיונם של בעלי האגדות כיוון שהוא מורכב מהמילים "קטל" ו"אב". יש ואריאציות שונות של הסיפור על הבן שהרג את אביו ולכן הגזע אדום. בתקופת הפריחה רואים אשכולות של פרחים לבנים, כמעט סגורים, והרבה חרקים ודבורים שבאים ליהנות מהצוף. הפירות אדומים, וטעימים מאוד, משהו שדומה לשילוב בין מנגו, ענבים ועוד משהו. שווה לנסות...
סיפור קטן על הקטלב (זהו השלד, אפשר לנפח כיד הדמיון הטובה) קשור לאבשלום בן דוד (שמואל ב, פרק יח). כשהוא מרד בדוד המלך, שלח דוד את יואב ואבישי להילחם עם אנשי אבימלך ביער אפרים. אבשלום ברח על הפרד, אך שערו נתקע בסבך האלה. יואב, שלא כמצוות דוד המלך, לקח 3 ענפים ותקע בלב אבשלום, ועליו אמר "עודנו חי בלב האלה"(פסוק יד). ומאז ועד היום הקטלב(=גם קטל+אב [כי דוד הצטער על מותו] וגם קטל +לב [לב אבשלום]) חי לצד האלה והאלון.
אכן יש פה גם אלון ענק ועתיק, שריד מטופח לחורש הים תיכוני שהשתרע כאן בעבר על כל האזור. האלון והקטלב, שניהם עצי חורש טבעי, מקשרים אותנו לנושא חשוב פה באזור:  בספר יהושע (פרק יז, יד-יח) מסופר על בני יוסף, אפרים ומנשה, שפנו ליהושע ואמרו:" מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב..." . כשבוחנים את גודל הנחלות של אפרים ומנשה זה קצת מפליא- כי הן נחלות ענקיות, אז מדוע התלוננו שהן קטנות מדי? ע"פ הפתרון שנתן להם יהושע, אפשר להבין: "כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיו לך תצאתיו". כלומר- לא שהשטח היה קטן, אך מסתבר שרובו היה מכוסה בחורש טבעי צפוף שלא איפשר התיישבות וחקלאות. הפתרון של יהושע היה- ברוא היער, כלומר כריתת החורש ופינוי שטח. מסיבה זו ומהתיישבות במשך הדורות, נעלם החורש כמעט לגמרי מהאזור, וכיום הוא מתחדש בהדרגה. אגב, תוצאות הכריתה גם הן נראות לעין בנוף- ברגע שאין עצים, אין מה שיחזיק את האדמה בזמן גשם, והוא שוטף את הגידולים במורדות ההרים. הפתרון לכך הוא בניית טרסות- מדרגות בהר. הטרסות יוצרות שטחים מתאימים לגידול שבהם מצטברת אדמה, והגידולים לא נסחפים. הטרסות בנויות אבנים
עם רווחים ביניהם ע"מ שעודפי הגשם יצאו ולא יצרו לחץ על הקיר או יגרמו לריקבון השורשים. ומכאן נוף הטרסות המצוי בהרי גופנא ובכל אזור הררי אחר.
עם כל זה, יש בארץ תופעה מעניינת של "עצים קדושים". אלו עצי חורש טבעי, שלא זו בלבד שלא נכרתו, אלא אף טופחו ונשמרו והגיעו למימדים מרשימים ביותר, לא כ"כ טבעיים לתנאי הארץ... הסיבה היא שעצים אלו גדלים ליד קברי שייח' בדרך כלל, ולכן יוחסה להם קדושה והם לא נכרתו. זו הסיבה שהאלון והקטלב כאן נראים כפי שהם נראים, כמו עצים אחרים בנבי ענר, ובמקומות נוספים בארץ.                                                                                                                      
ב.       עין גנים: המעיין הסמוך לאבו אל עויון נקרא "עין ג'נן". פרוש השם-עין גנים, כנראה בגלל הבוסתנים המרשימים שקיימים עד היום סביב המעיין. זהו כנראה גם מקור שמו של הכפר הצמוד 'עין קיניא' (ג ן-ק מתחלפות(. הכפר העתיק "עין גנים" מוזכר אצל אוסביוס, אב כנסיה מקיסריה מהמאה הרביעית לספירת הנוצרים. הוא מזכיר את "עין גנים" שביהודה אך מזכיר שקיים כפר בשם זה בסמוך לבית אל.יתכן ש"עין קיניא" ו"עין ג'נן" משמרים את השם מתקופתו- "עין גנים".
ג.       עין בובין: אחד המעיינות הגדולים והמרשימים בשומרון!! כאן אפשר להסביר על היווצרותו של מעיין שכבה. הסיבה לכך שבאזורנו יש כ"כ הרבה מעיינות היא ההתחתרות העמוקה של הנחלים, שחושפים שכבות אקויפר עמוקות, ולכן יש הרבה נקודות שבהן המים נובעים.
ד.       מעיין שכבה: כמובן. אפשר להזכיר שבכלל באזור יש המון מעיינות (לשאול אילו מעיינות הם מכירים), והסיבה לכך היא ההתחתרות העמוקה של הנחלים, שחושפת שכבות אקויפר עמוקות. מצורף עזר להסבר.
ה.      פריחה: אי אפשר להתעלם!! רצוי להביא מדריך פרחים או כמה, ולתת לילדים לזהות פרחים, קצת לספר על האבקות מעניינות (מרווה למשל), ועל מה שמכירים.
רעיונות להדרכה:
  XO ; המדריך משרטט את הלוח ויש תחרות בין שתי קבוצות. המדריך שואל כל קבוצה בתורה שאלה ואם היא מצליחה לענות נכון, בוחרת איפה לצייר את הX או הO. זה יכול להוות משחק סיכום טיול מצוין. השאלות- לפי תוכן הטיול ורמת הקבוצה, כך שהמדריך בדרך כלל ימציא את השאלות במקום, לפי מה שדובר. רעיונות לשאלות (לא ברמה גבוהה במיוחד)
·         באיזו נחלה נמצאים הרי גופנא?           (אפרים)
·         בתחום איזו מועצה נמצאים הרי גופנא?  (בנימין)
·         איך נקרא האזור בימי התנ"ך?              (ארץ צוף)
·         מה מיוחד בעץ הקטלב שראינו היום?
·         מי היו הלוחמים שהסתתרו בהרי גופנא? (החשמונאים)
·         איזו חקלאות הייתה נפוצה בהרי גופנא בתקופות העתיקות? (גפן)
·         אילו חיות בר אפשר לראות בהרי גופנא?  (חזירים וצבאים)
·         איזה ישוב נקרא על שם הנחל שלידו?     (דולב)
·         מי הגיע לכאן לחפש אתונות?                     (שאול)                                
         איזה "תופעת טבע" יש כאן בשפע רב?            (מעיינות)
בינגו צמחים: משחק נהדר לישיבה קצרה בצל. כל ילד מקבל לוח מחולק ל9 משבצות, ובכל משבצת שם של צמח. המדריך מראה תמונה או קורא חידה וכל ילד שבלוח שלו מופיע הצמח מסמן אותו. (אפשר לחורר עם מקל). מנצח מי שהלוח שלו מלא.
שאלות לבינגו צמחים אפשר לקחת ממאגרי חידות צמחים באינטרנט (לא חסר) או להמציא לבד, או להראות תמונה, ואז הילדים מזהים לבד. (בשביל זה חייבים מדריך פרחים ועצים, אם יש) . אפשר להדפיס ולצלם את הלוחות המוכנים (אולי בבית הספר בבוקר). יש 12 לוחות שונים, מצורפים.   
 שם האזור:מומלץ לעשות תחנה בנושא שם האזור- ארץ צוף, הרי גופנא, מערב בנימין, נחלת אפרים. שפע של חומר כאן ובתיק "הרי גופנא". במיוחד כדאי אם המטיילים הם מהאזור
מדרשת הרי גופנא (ע"ר)-  חינוך והכרת הסביבה במערב בנימין, דרום השומרון וחבל מודיעין, ד.נ. מודיעין 71937, www.gofna.022.co.il טל':02-6568894  midreshet.gofna@gmail.com