הגעה: מחוץ לאזור: בצומת שילת פונים צפונה לכביש 446 (ימינה לבאים מירושלים, שמאלה לבאים מתל אביב) וממשיכים ישר, עוברים את המחסום ובכיכר שאחריו פונים ימינה. (לבאים מכיוון אלעד, ראש העין, בית אריה- בכיכר פונים שמאלה). ממשיכים ישר, עם עיקולי הכביש, ואחרי שעוברים את נילי ונעלה מגיעים לכיכר, שבה ממשיכים ישר (שהוא בעצם שמאלה) עם השילוט לטלמון. אחרי 3 שניות יש שילוט שמאלה לנריה, בכביש שעובר בתוך כרם זיתים. צמוד לשער של נריה יש שביל עפר שפונה ימינה, לגבעת אגוז. חונים ויורדים. האוטובוס אוסף את הקבוצה בנבי ענר- חוזר אחורה ונכנס ימינה לפי השילוט החום ל"נבי ענר". מתוך האזור: יוצאים משער נריה שליד זית רענן, וחונים במגרש החניה הצמוד אליו.
אם מתחילים מזית רענן- האוטובוס עוצר בתחנת האוטובוס בזית רענן ואוסף את הקבוצה בעין אגוז. שימו לב- אין שם מקום לאוטובוס ולכן צריך לתאם שעה, ולהגיע עם הקבוצה, כך שהיא תעלה מיד כשהאוטובוס מגיע. כדאי שאחד המבוגרים יפקח על התנועה ויאפשר לרכבים מאחורי האוטובוס לעקוף בצורה בטוחה.
מסלול: מגבעת אגוז לנבי ענר: עולים בדרך העפר לגבעת אגוז, שם אפשר לעצור לארוחת בוקר. ממשיכים בשביל הכורכר, לפני הכיכר יש שביל שעולה ימינה לעבר מטע הזיתים. עוברים בתוך המטע לאורך הרכס. קצת לפני הירידה ימינה למעיין יש גת עתיקה משמאל. יורדים בשביל המתפתל עד למעיין. מהמעין ממשיכים במעלה הוואדי לכיוון נריה, ואחרי כ100 מ' רואים עוד נביעה. עולים לאורך הוואדי עד מול הכניסה לנבי ענר, ונכנסים לנבי ענר (יש שילוט). בנבי עניר- השביל עולה לראש הגבעה ובטרסה השנייה פונים ממנו ימינה ומזהים פתח של מערה גדולה ('אולם האירועים') ללא ציורי קיר. מהמערה יורדים בחזרה, מבקרים בקבר השייח (שם יש קצת ציורי קיר) ולכיפה שמאחוריו (שם יש גם ציורי קיר של חיות וגם זחילה בתוך מערת בית בד). ממשיכים למעיינות דרך השביל התיכון שיוצא מהחניון עד שמשמאל יש מדרגות המובילות למעיין. מעיין נוסף נמצא בקצהו של השביל. לאחר הביקור חוזרים לאוטובוס שמחכה בכניסה לנבי ענר.
יש גם אפשרות לבקר במערות הקבורה שמצפון וממזרח לחורבה.
מזית רענן לעין אגוז: מסלול קל יותר וקצר יותר. מתחילים בתחנת האוטובוס של זית רענן, ומשם יורדים בכביש לכיוון מערב עד לכניסה לכרם זיתים. הולכים בשביל בין הזיתים לכיוון מערב כל הזמן, יורדים בין הטרסות עד שמגיעים לשביל ההיקפי של זית רענן. ליד ראש שולחן לבן בולט מתחיל השביל שיורד למעיינות ולנבי ענר. יורדים ומגיעים למעיין הראשון. ממשיכים בשביל דרומה, ועוברים ליד עוד שתי בריכות, עד שרואים את מעיין הגפן מימין (ירידה במדרגות חצובות בסלע). כדאי לבדוק או להתעדכן מראש מה מצב המים שם, כי הערבים מרוקנים את הבריכות לפעמים. ממשיכים בשביל ומגיעים לבתים של נבי ענר. מבקרים בהם ואז חוצים את הכביש לוואדי שמולנו. חשוב (!!) לא ללכת על הכביש. יורדים מנבי ענר ממש מול הפרצה במעקה של הכביש וחוצים כולם ביחד את הכביש ישר לוואדי. הולכים בוואדי עד שמגיעים לבוסתן ולמעין הסגור (בתוך בטון). 100 מ' מזרחית שתי טרסות מעליו נמצא מעיין נוסף, עם בריכה נחמדה (בדר"כ המים ירוקים...) חוזרים אל הכביש בדרך העפר הרחבה שיורדת מגבעת אגוז.
נושאים להדרכה:
א. חורבת נבי ענר: חורבה שנמצאו בה ממצאים מבית ראשון, בית שני ועוד. החוקרים זיהו כאן שני מקוואות, לפחות שני בתי בד, לפחות שתי גיתות ועשרות מערות קבורה (פזורות לאורך מאות מטרים), באחת מהם נמצא שבר של גלוסקמה מעוטרת. נמצאו גם מדרגות חצובות המובילות למעיינות, ובקיצור: יישוב גדול עם שרידים רבים מימי בית שני בעיקר והתקופה הביזנטית (למשל מערת הקבורה שמעל מעין הגפן). לגבי המבנים- מבנה אחד גדול הוא מקאם לזכרו של נבי עניר. המבנה השני נמצא ממערב לגדול והוא מבנה קטן יותר. יש בו מדרגות שיורדות לתוך מערה שבה ציורי קיר עתיקים וגם בית בד בהמשך. בהמשכה המערה מלאה בולדרים עליהם אפשר לזחול באיטיות, אל עבר דפנות המערה, שם רואים את חציבות מתקן הבורג של בית הבד. בחדר שמקדימה ומשמאל, ישנו פיר מעניין שעולה ויורד חזרה. בצד המזרחי של החורבה יש שרידי ישוב ביזנטי שכוללים כמה קירות מאסיביים ושני עמודים המוטלים בשטח. בצמוד לכביש שממנו באנו ניתן לראות גם מערת קבורה מימי בית שני (עם כוכים) שהכביש חתך אותה. מרקוס מתאר מתאר של כנסייה ממזרח לקבר השייח. רצוי גם לציין שרואים שהמבנה של המקאם בנוי על מבנה קדום, ואף ישנה אבן מצבה בשימוש משני בקיר המערבי של הקבר (נראית ב-90 מעלות מבחוץ)
נקודה מעניינית לגבי שם המקום- לא ע"ש שייח' אלא ע"ש נביא, כמו גם נבי ע'ת ונבי בסין, שאפשר לראות מגבעת אגוז. יתכן שבגלל שהאזור נקשר במסורת עם שמואל הנביא (ע"ע תיק הרי גופנא) ותומר דבורה, מי שנקבר כאן (או לא) היו "נביאים" ולא סתם שייח'ים.
עוד נושא שאפשר להזכיר אותו הוא החורש הטבעי, כי בנבי ענר יש אזור עם חורש כזה, ממש כמו ג'ונגל. בספר יהושע (פרק יז, יד-יח) מסופר על בני יוסף, אפרים ומנשה, שפנו ליהושע ואמרו:" מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב..." . כשבוחנים את גודל הנחלות של אפרים ומנשה זה קצת מפליא- כי הן נחלות ענקיות, אז מדוע התלוננו שהן קטנות מדי? ע"פ הפתרון שנתן להם יהושע, אפשר להבין: "כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיו לך תצאתיו". כלומר- לא שהשטח היה קטן, אך מסתבר שרובו היה מכוסה בחורש טבעי צפוף שלא איפשר התיישבות וחקלאות. הפתרון של יהושע היה- ברוא היער, כלומר כריתת החורש ופינוי שטח. מסיבה זו ומהתיישבות במשך הדורות, נעלם החורש כמעט לגמרי מהאזור, וכיום הוא מתחדש בהדרגה. אגב, תוצאות הכריתה גם הן נראות לעין בנוף- ברגע שאין עצים, אין מה שיחזיק את האדמה בזמן גשם, והוא שוטף את הגידולים במורדות ההרים. הפתרון לכך הוא בניית טרסות- מדרגות בהר. הטרסות יוצרות שטחים מתאימים לגידול שבהם מצטברת אדמה, והגידולים לא נסחפים. הטרסות בנויות אבנים עם רווחים ביניהם ע"מ שעודפי הגשם יצאו ולא יצרו לחץ על הקיר או יגרמו לריקבון השורשים. ומכאן נוף הטרסות המצוי בהרי גופנא ובכל אזור הררי אחר.
ב. מעיין שכבה: כמובן. ב"מעיין הגפן" יש שתי נביעות ולאורך אותו קו, אם ממשיכים בשביל יש נביעות נוספות, חלקן קטנות וחלקן גדולות יותר. זה מסתבר קו נקודת המגע שבין שכבת הסלע הקשה והמחלחלת לשכבה הרכה והאטימה.
ג. מעיין אגוז: נקרא כך ע"ש עצי אגוז המלך שלידו, ובערבית שמו עין אל- לוזה. (לוז- שם בערבית לכל הפירות שצריך לפצח אותם- אגוז, שקד וכד'). כל הגבעה נקראת עכשיו ע"ש המעיין. יש בה כמה מבנים יבילים שמשמשים את קבוצת הבנות והמשפחות שמתחזקות את המקום במשך השבוע ובשבתות. כדאי מאוד לערוך תצפית מגבעת אגוז, רואים את נריה, טלמון, נחליאל, חרשה,
ג'ניה, ראס כרכר. לגבי ראס כרכר, עם קבוצות בוגרות, וגם לקטנים- אם מספרים בצורה מעניינת- אפשר לספר את סיפור המקום: בשנת 1834 פרץ בא"י מרד הפלאחים שהיה מרד עממי כנגד שלטונו של הוואלי, השליט המצרי מוחמד עלי ובנו איברהים פחה. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב .חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון וכל יהודה ושומרון. מצודת סימחאן, ע"ש ראש החמולה המקומית, הניצבת בכיפה של הכפר (עד אז לא גרו שם) נבנתה במהלך מרד הפלאחים. כמו שאר חלקי הארץ, גם כאן המרד דוכא ע"י איברהים פחה, וכך בעצם נוסד הכפר.
ד. זיתים וגפנים: גילוין של מערכות יקבים רבות בנוסף לגתות הפזורות באזור מעיד על גידול גפנים כענף מרכזי מאוד בחקלאות, בניגוד לזיתים הרבים שגדלים פה היום (הזיתים הובאו לכאן בעיקר ע"י הערבים. בתקופה הממלוכית נחקק חוק שאוסר גידול גפנים בשומרון, כיוון שהם היו גפנים ליין, בניגוד להר חברון שם עד היום משמשים הגפנים ברובם לענבי מאכל. בנוסף, הגפן צריכה השקעה מרובה ביחס לזית, ולכן כשהאוכלוסייה הידלדלה, הערבים הפסיקו להשקיע בגידול גפנים, ועסקו בחקלאות ה'עצלה' ביותר- הזיתים). גם מן המקורות, הן מבית ראשון והן מבית שני, עולה תמונה של אזור שתושביו מגדלים בעיקר גפנים.
בימי הבית ראשון : כבר בימי דוד הייתה הפרדה בין הממונה על הכרמים לממונה על היקבים "ועל הכרמים שמעי הרמתי, ועל שבכרמים לאצרות היין זבדי השפמי" (דברי הימים א כז, כז), מה שמעיד על סדר הגודל של הגידולים. יתכן גם ששמעי היה מהרמה בהר אפרים, שנמצאת לא רחוק מכאן. (אולי חורבת א-שונה). מסופר שלאחר חורבן בית ראשון הוגלו כל היהודים אבל "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן לכרמים וליוגבים".(מלכים ב, כה,יב), אולי משום שלא היוו איום ומשום שהיה צורך באספקת חקלאות לאנשי צבא בבל. היוגבים הם האחראים על היקבים (חילוף אותיות ג-ק). גם השםגופנא, שניתן לאזור בימי הבית השני, מרמז לנו שגידול הגפן היה גידול משמעותי באזור. עדות לכך היא המשנה במסכת מנחות. המשנה שואלת " מהיכן היו מביאין את היין [לנסכים לבית המקדש]? הקרותים והטוליים אלפא ליין, שניה להן בית רימה ובית לבן שבהר... כל המקומות היו כשרין אלא שמשם היו מביאין."( מנחות,ח,ו). לקרותים והטוליים יש זיהויים אפשריים באזור צפון- מערב השומרון. יש המזהים את הקרותים בכפרים קרוותבני-חסן (אזור ברקן) וקרוות בני-זיד (באפיק נחל שילה, מצפון לעטרת), מבחינה לשונית זה אפשרי ביותר (כך טוען יואל אליצור). לאחרונה הציע נתנאל אלינסון לזהות את הטולים עם טול כרם, אך העניין צריך עוד בדיקה). בכל אופן, שם היה המקור הטוב ביותר ליין לבית המקדש. המקומות השניים בתור עם היין המשובח הם בית רימה ובית לבן. לא רחוק מאיתנו נמצא הכפר בית רימה, ששמר על שמו בצורה מדויקת, והשם בית לבן- השתמר יפה בשם הכפר לובאן שליד בית אריה. כך שלאזור שלנו היה ייצוג מכובד בבית המקדש, במיוחד בהתחשב בכמויות היין שהשתמשו בהם (כמעט כל קרבן מוקרב עם ניסוך יין). בכל אופן, במסלול שלנו רואים בעיקר זיתים כך ששווה להקדיש לזה תחנה.
ה.בהדרכה לקראת חנוכה- כדאי לעשות תחנה אחת על סיפור חנוכה. להרי גופנא יש חשיבות רבה בסיפור המרד החשמונאי, שפרץ בכפר מודיעין בשנת 167 לפנה"ס. הכפר מודיעין עצמו מזוהה (לאחר שנים של תהיות ומחלוקות) בחורבת מידיה. ומשמרת את השם מודיעין. נקרא בספר מקבים א: "בחמישה עשר יום בכסלו בחמש וארבעים שנה בנו (היוונים) שקוץ משומם על המזבח...ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר הייתה על המזבח"(מקבים א א, נד, נט). נציין בקצרה שמדיניות זו, של כפיית התרבות ע"י האימפריה היוונית, לא הייתה אופיינית. התרבות ההלניסטית פשוט התפשטה בכל רחבי האימפריה וכל העמים קבלו אותה. במקומות רבים עשו "סינקריתיזם", כלומר- שילוב וזיהוי האלים המקומיים המסורתיים עם האלים היוונים החדשים. כמובן שהמקום היחיד שבו זה לא קרה בשלמות הוא יהודה (האליטה בירושלים למשל, דווקא ממש נכנסה לעניינים), ולכן זה עצבן את היוונים באיזשהו שלב והם התחילו, אולי בעצת המתייוונים מבין היהודים, לכפות את ההשתחוויה לצלם וכו'. לכן טרחו היוונים לבנות מזבח גם בכפר הקטן מודיעין.
איך פרץ המרד? "בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעין (הוא עבר לשם כי לא מצאה חן בעיניו ההתייוונות הירושלמית)ולו חמישה בנים...ויבואו אנשי המלך אשר היו כופים את הכפירה אל מודיעין העיר כדי שיעלו קורבנות, ורבים מישראל נגשו אליהם...ויאמרו (היוונים) למתתיהו: ראש ונכבד אתה, ועתה גש ראשון ועשה מצות המלך...ויען מתתיהו: חלילה לנו מעזוב תורה ומצוות לא נשמע לדברי המלך לסור מעבודתנו ימין ושמאל. וכאשר סיים לדבר את הדברים האלה, ניגש איש יהודי להקריב על הבמה. וירא מתתיה ויקנא, וירץ וישחטהו על הבמה ואת איש המלך הרג ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא..ויקרא מתתיהו בקול גדול: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי! .וינס הוא ובניו אל ההרים" (מקבים א ב, א-כח)- אל הרי גופנא. לא פלא שליוונים היה קשה להילחם פה. הצבא היווני בנוי בעיקר למלחמה במישור (פלאנקס) וכאן- ההרים והגאיות, יחד עם ההכרות המעמיקה של יהודה ואנשיו את השטח הקשו עליהם מאוד. הקרבות במהלך החלקים המאוחרים של המרד התרחשו גם באזורים אחרים (בית צור, בית זכריה, ירושלים), אך נתמקד באזורנו, שם התקיימו הקרבות הראשונים והאחרונים.
לאחר מות מתתיהו וקבורתו במודיעין, הקרב הראשון היה מול אפולוניוס שהגיע מהשומרון (מצפון). יהודה עלה עליו, הרגו, ולקח את חרבו. אין אנו יודעים היכן בדיוק היה קרב זה, סביר להניח שהוא היה בלב הרי גופנא, בסמוך למקום משכנם של החשמונאים.
בקרב השני: "וישמע סירון שר צבא ארם...ויגיע עד מעלה בית-חורון ויצא יהודה לקראתם במתי מעט...וינגף סירון ומחנהו לפניו וירדפום במורד בית-חורון עד הבקעה...והנשארים ברחו לארץ פלשתים"(מקבים א ג, יג-כה). ציר הרדיפה מבית-חורון ועד "הבקעה"- עמק איילון, חזר גם בניצחון האחרון של יהודה המקבי בקרב חדשה: "וירדפום דרך יום אחד מחדשה עד בואכה גזר" (מקבים א ז, מה). את ציר הרדיפה ואת עמק איילון ותל גזר ניתן לראות בבירור בתצפית מחרשה או כל נקודה גבוהה אחרת. בהמשך, נאלץ יהודה לברוח חזרה להרי גופנא. באקחידס, שליח מטעם האימפריה נשלח ליהודה ע"מ "לעשות נקמה בבני ישראל", ועשה זאת באכזריות: "וישלח ויתפוס רבים מן העריקים, ואחדים מן העם וישחטם אל הבאר הגדולה" (מקבים א ז, יט). לאחר קרבות כפר שלמה וחדשה, חזר באקחידס ארצה "ויסעו וילכו אל בארות ...ויהודה היה חונה
באלעשה...ויהודה נפל והנותרים נסו...וינוסו למדבר תקוע" (מקבים א ט, ד-לג. בארות מזוהה בעיירה אל בירה שמסתתרת מאחרי רמאללה, שלידה נמצאת חורבת אל-עשי, המזוהה כאלעשה. נזכיר גם שישובים באזור קרויים על שם אותם אירועים: חשמונאים, מכבים, מתתיהו, לפיד, מודיעין, מבוא מודיעים. נקודה נחמדה להדרכה- קרבות החשמונאים מסודרים כמו חנוכיה: מעלה לבונה, בית חורון, אמאוס, בית צור, טיהור המקדש (באמצע כמו השמש), בית זכריה, כפר שלמא, חדשה, אלעשה. – זה נכון ומוכר, חוץ מזה שבאמת מיד אחרי קרב אמאוס נמקבים טיהרו את המקדש- אבל למה להרוס...
רעיונות להדרכה:
א. תצפית מגבעת אגוז- כמובן שלפי רמת הקבוצה. עם ילדים אפשר לשחק את "משחק הכיוונים": מסבירים על הכיוונים ושמותיהם (מזרח- השמש זורחת, מערב- בערב השמש שם, דרום- שם השמש דרה, נמצאת רוב היום, צפון- השמש מוצפנת, לא נמצאת שם בכלל). כולם עומדים והמדריך אומר כיוון- מזרח, מערב, צפון או דרום. הילדים צריכים כולם לקפוץ ולהסתובב לכיוון הנכון. עושים כמה פעמים עד שממצים...
ב. תחנה על הזית: אגדת הזית החלול, אמת ושקר על הזית, אולי הסבר בתמונות על תהליך הפקת השמן (לקראת חנוכה). וגם הסבר למה יש היום כ"כ הרבה זיתים ופעם היו בעיקר גפנים.
ג. מעין- הסבר ע"י עזר לגבי מעין שכבה. במעיין אגוז יש המון עצי פרי (אגוז מלך, שקד, רימון, גפן, זית, פטל, אגס סורי, לימון, חרוב, תאנה, ועוד) וכדאי להתייחס לכך (אם הם לא בשלכת..)
ד. חנוכה- אפשר במערה בנבי ענר או בנקודת תצפית יפה בדרך- מכינים מראש סיפור עם השלמות ומחלקים לילדים את ההשלמות (בכיתות א צריך לוודא שהם יכולים לקרוא, ולעשות השלמות קלות). עוד רעיון: להציג את מתתיהו שמספר למה ברח להרי גופנא (כדאי להכין איזו חרב מראש) ומשתף את הילדים בתכניות שלו.
ה. עם קטנים במערה אפשר לשיר שירי חנוכה בסגנון "באנו חושך לגרש".
ו. סיכום טיול בעזרת משחק XO ושאלות על המסלול והחומר שדובר עליו.
ז. יש בדרך הרבה עניינים ששווים התייחסות: "תחנות ריח" של צבאים: ערמות של גללים המסמנות את שטח הטריטוריה שלהם, בכרמי הזיתים של זית רענן יש המון. אלונים: הרבה בנבי ענר, אפשר ללמד את הילדים לשרוק בספלולים, זאת ממש אטרקציה...חרסים ואבני פסיפס: פזורים, מי שמכיר ויודע קצת לזהות- אפשר לאסוף ולהסביר קצת על סוגי הכלים, ולמה הם חשובים. אפשר להסביר למה חשוב שהחרסים יישארו במקומם- כדי לאפשר מחקר עתידי, ואז להשאיר את כל החרסים בערימה.
מדרשת הרי גופנא (ע"ר)- חינוך והכרת הסביבה במערב בנימין, דרום השומרון וחבל מודיעין, ד.נ. מודיעין 71937,
www.gofna.022.co.il טל':02-6568894 midreshet.gofna@gmail.com
No comments:
Post a Comment