הגעה: א.מחוץ לאזור: בצומת שילת פונים צפונה לכביש 446 (ימינה לבאים מירושלים, שמאלה לבאים מתל אביב) וממשיכים ישר, עוברים את המחסום ואת הכיכר שבצומת נילי, ולאחר כמה דקות יש שילוט ימינה לנווה צוף. לבאים מאזור אלעד דרך רנתיס: אחרי המחסום פונים ימינה בצומת שסמוכה לאנטנות, עם השילוט לכיוון נווה צוף. נוסעים עד לצומת שיש בה שילוט שמאלה לנווה צוף. פונים מזרחה ועולים עם כביש 465 עד לכיכר הכניסה לנווה צוף. נכנסים לישוב ופונים בפניה השנייה ימינה (יש שילוט לאתר הארכיאולוגי).
ב. מאזור ישובי טלמון: יוצאים מנריה לכיוון זית רענן, ופונים ימינה לכיוון נחליאל. בשער נחליאל פונים שמאלה בשער נוסף, וממשיכים עד לירידה שבסופה יש צומת T .פונים ימינה (!! שמאלה זה לביתילו) וממשיכים עד שמגיעים לכיכר הכניסה לנווה צוף. (מי שמגיע מאזור השומרון, מוואדי חרמיה, מגיע לכיכר וממשיך ישר לשער הישוב). מהכיכר נכנסים לשער האחורי של הישוב, שהוא גם שער הבסיס וממשיכים עם הכביש עד שמתחברים לכביש הראשי של היישוב. פונים שם שמאלה ואח"כ ימינה (ע"פ השילוט המוביל לאתר הארכיאולוגי).
מסלול: האתר עצמו הוא לא גדול, ויש בו שילוט. ניתן לשלב אותו במסלולים שונים: מהחובלתא לתיאטרון ולמעיין מאיר; יער צוף, בוסתן ארז והחובלתא.
נושאים להדרכה:
א. על האתר: המקום נזכר לראשונה בתיאור משנת 1864, ע"י הנוסע הצרפתי ויקטור גרן: "על הר קטן..יש שרידי כפריר שנהרס מן המסד עד הטפחות ונאמר לי כי שמו ח'רבת חבלאתא". מאז הספיק האתר להיסקר, להיחפר (בסוף שנות ה 90) ולהשתקם בעזרת בני הנוער של נווה צוף. האתר ממוקם על גבעה סלעית שלא מתאימה לעיבוד חקלאי כיוון שהיא בנויה ממשטחי סלע גיר גדולים. ברחבי האתר נמצאו מקומות חציבה, מבני מגורים, מבני תעשיה, בורות מים ומערות קבורה, ועל פי הממצא הקרמי והמטבעות האתר פעל לפחות מהתקופה הרומית ועד לתקופה הערבית הקדומה, כאשר שיא הפעילות התקיימה בתקופה הביזנטית.
נציין שגבעה זו משקיפה על דרך מרכזית חשובה, המובילה מאנטיפטריס (ראש העין), לגופנא (הכפר ג'יפנה) שמצפון לרמאללה. דרך זו, המכונה 'מעלה גופנא', שימשה בתקופה הרומית-ביזאנטית כדרך המרכזית שקישרה בין קיסריה (הבירה המנהלית) לירושלים (הבירה הדתית) ועברה דרך בירות המחוז היהודיות- תמנה (חורבת תבנה, ממערב לנו) וגופנא. כבשן סיד: הסיד בתקופות העתיקות שימש לסיוד בתים, טיוח גגות ובורות מים ועוד. את הסיד היו מפיקים ע"י שריפת סלעי גיר בטמפרטורה גבוהה, בתוך הבור. במהלך שריפת הסלעים משתחרר פחמן דו חמצני ואז נותרים (לאחר כמה ימי שריפה) סלעים קלויים (קלים יותר מסלעים רגילים). כשממיסים את הסלעים הקלויים במים בבריכות סיד – נוצר הסיד הנוזלי המשמש לבניה ואיטום. תושב הכפר הסמוך העיד שעד אמצע המאה ה20 כבשן הסיד היה פעיל! מתקני בית בד: מתקני בית הבד המוצבים כאן הובאו בחלקם מתל תבנה בעת סלילת הכביש הסמוך לישוב. (יש גם אחד שנמצא בתחום האתר). בימי הבית השני, לצד ענף הגפן הבולט והמרכזי, גידלו באזור גם זיתים, אך בתקופות הביזנטית, והמוסלמית התחזק ענף הזיתים. בתקופה הממלוכית אסר השלטון על גידול גפן ליין וענף הזיתים השתלט לחלוטין. בבתי הבד ניתן לעקוב אחרי כל שלבי הכנת השמן. אגן ריסוק שלם ועוד אחד חלקי שימשו לשלב ריסוק הזיתים.
משקולת אבן ושלושה בסיסים שימשו לשלב כבישת הזיתים הפרוכים באמצעות קורה שנלחצה בכוח ע"י משקולות או בורג עץ. (המשקולות שימשו בתק' הרומית- בימי הבית השני, אך פיתוח שיטת הבורג הגיע מאוחר יותר והשימוש בו נעשה בתק' הרומית המאוחרת, הביזנטית, והמוסלמית)
גת: בעלת משטח דריכה כפול לריסוק הענבים. מסביב למשטח יש גומחות שבהן הניחו את הענבים לפני הדריכה. סמוך לגת נמצא בור, ששימש אולי כיקב- שם הונחו קנקני התירוש לתסיסה.
מפעל זכוכית: לא נמצא מיקומו אך חתיכות רבות של זכוכית גולמית וכלי זכוכית שנמצאו ברחבי האתר מעידים על פעילותו של בית יוצר של זכוכית.
מקווה טהרה: בראש הגבעה התגלה מקווה טהרה קטן מימי הבית השני. ממצא זה מהווה עדות להימצאותה של אוכלוסיה יהודית במקום בתקופה זו.
מערות קבורה: נמצאו כמה מערות, הבנויות מפיר מלבני שבתחתיתו שני מקמרים (=מערות "דו-מקמר"). סגנון זה של קבורה אופייני לתקופה הביזנטית. הימצאותם של המערות בלב האתר ותיארוכן לתקופה שבה לא היו כאן יהודים מלמדות כי לא היו שייכות ליהודים.
המתקנים העגולים- התעלומה של החובלתא: נמצאו 16 מתקנים עגולים שקוטרם הממוצע 2.3 מ' ועומקם עד כ 10 ס"מ . המשטחים נמצאים בשיפוע קל ובצמוד לכל אחד מהם בור או גומה חצובה (עד 0.75 מ' קוטר, 0.4 מ' עומק). נראה שתכלית הבורות לאסוף נוזלים מהמשטחים העגולים. בחלק מהמתקנים נחצב רק המתאר המעוגל שבהיקפם, ולא בתוכם. אלו מתקנים ייחודיים שרק פה מצויים בכמות כזאת, ולא ברור לגמרי למה הם שימשו. יש כמה הצעות לעניין- גתות ליין או לשמן, הפקת צבע מצמחים, יבוש פרות ועוד. לאחרונה, הציע פרופ' זוהר עמר, תושב הישוב, שהמתקנים שימשו להכנת יין מסוג "הליסטון" הנזכר במשנה. יין זה הוא יין מתוק במיוחד ולא ניסכו אותו על גבי המזבח: "אין מביאין אליסטון. ואם הביא – כשר. אין מביאין ישן: דברי רבי וחכמים מכשירין. אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל, ואם הביא – פסול" (משנה, מנחות ח,ו ). על כל הפרשנים מוסכם שמדובר ביין מתוק שתהליך ייצורו קשור לשמש. מקור המילה הוא ביוונית – "הליאסטון" ומשמעו: "בישול" בשמש או דבר שנחשף רבות לשמש. (קשור גם להליוס- אל השמש) לענייננו, מדובר בענבים שהונחו זמן ממושך בשמש . (מהמשנה רואים שיש הבדל בין יין אליסטון שרק בדיעבד מותר במקדש, בעוד שיין "מתוק" אסור לכתחילה. ההבדל הוא בכך, שבמקדש אסור להשתמש ביין שהומתק בצורה מלאכותית, כמו ע"י דבש. מתיקותו של יין אליסטון נוצרה בתהליך טבעי באמצעות החשיפה לשמש על בסיס הסוכרים הקיימים כבר בענבים). גם במקורות הרומיים אנו מוצאים תיאור של היין. קולומלה מציין שאת הענבים שבוצרים יש לשטוח בחוץ חשופים לשמש למשך שלושה ימים. דורכים אותם ביום הרביעי בצהרים, ומוציאים את התירוש שהתקבל ונזל לבור האיגום, עוד בטרם נסחטו הענבים במכבש היין . פליניוסהזקן מתאר יין זה המכונה "חיים" בין היינות היוונים ששימשו לרפואה. לדבריו הענבים נבצרים מעט לפני שהם מבשילים, והם מיובשים בשמש העזה, כשהם נהפכים שלוש פעמים ביום ולמשך שלושה ימים. ביום הרביעי הם מושמים מתחת למכבש, ואז התירוש מושאר בחביות "להבשיל" בשמש . הדמיון בין שני התיאורים מאפשר להניח שמדובר בתהליך ייצור יין זהה, והשוואה בניהם מאפשרת לקבל תמונה
כמה עובדות מעניינות על ענבי ארץ ישראל: זני הגפן המקומיים של ארץ ישראל מכילים אחוז סוכר גבוה יחסית לזנים האירופאים, ובגידול בעל עשויים להגיע ל 30% סוכר. חשיפה ארוכה ועוצמתית לשמש, מה שלא חסר בא"י, גורמת לאחוז הסוכר לעלות. מענבים אלה ניתן לקבל יין חזק עם אחוז גבוה ביותר של כוהל שהוא עמיד ביותר בחום ומשתמר לאורך שנים.
לדעת פרופ' עמר המתקנים העגולים מחורבת חבלתא הם המתאימים ביותר לייצור יין מתוק, והם כנראה חלק ממכלול תעשייתי גדול שבו ייצרו יינות שונים. רדידותם של המתקנים ונפח הקיבולת של בורות האיגום מרמזים על תוצר נוזלי, שנפחו קטן משל דריכת ענבים לתירוש יין רגיל. זה מתאים להפקת התירוש מהענבים שבושלו בשמש, וללא כל סחיטה. משטחי הסלע החלקים תורמים לתהליך באמצעות החום שהם מקרינים לענבים שמונחים עליהם. אשכולות הענבים שנערמו זה על גבי זה במשטחים יצרו לחץ שגרם לנזילת התירוש מאליו. לצורך ניקוז התירוש הזה, ניתן היה להסתפק גם בחריץ ההיקפי הקיים במתקנים שלא הושלמה חציבתם הפנימית .לאחר מכן, ניתן היה לסחוט את הענבים באמצעות מעגלות אבן חרוטיות שנעו סביב הציר של כל משטח עגול. לחילופין ניתן היה להעביר את הענבים שהצטמקו במעט לגת הסמוכה ושם לדרוך אותם ברגליים או לכבוש אותם באמצעים מכנים. גת זו יכלה לשמש גם לייצור יין רגיל. הגומחות שמשני צידי משטחי הדריכה שימשו להנחת הענבים לפני סחיטתם – ענבים שעברו תהליך חימום בשמש להפקת יין מתוק או ענבים שהובאו לדריכה מיד לאחר הבציר. בסמוך למכלול הגתות נמצא גם בור, שאפשר ושימש כיקב, בו הונחו קנקני התירוש במהלך הפיכתם ליין.
רמז אפשרי נוסף לייחוס המתקנים לייצור יין מיוחד הוא שם האתר – "חַבְלַתָא" (ולא חוּבֵלְתָא), הנגזר מהמילה "חבלה" (حبلة). במילונאות הערבית הקדומה אנו מוצאים שחבלה הוא גם שם נרדף לגפן ולכל מה שמתייחס אליה, זכר לתעשיית היין המפוארת שהייתה באזור לפני תהליך ההתאסלמות של האוכלוסייה המקומית.
אם נקבל הצעה זו, שלפיה הייתה באתר תעשיית יין מפותחת, הרי שהממצאים משלימים את התמונה הכללית של הרי גופנא בימי הבית השני, כאזור שהגידול המרכזי בו היה הגפן, ויינותיו היו ידועים באיכותם.
[1] רוב המידע בתיק מקורו במאמרים של פרופ' זהר עמר
No comments:
Post a Comment