חורש ירון- גבעת היקבים
בקיצור: מסלול קל בגבעה שיש בה קבר שייח',שרידי ישוב מבית שני, מערכת יקבים מבית ראשון וגם ד"ש ממרד בר כוכבא בדמות חציבות שמחברות בין בורות היקב. נושאים להדרכה: גידול הגפן ותעשיית היין באזור, בוטניקה ופריחה.
הגעה: מחוץ לאזור: בצומת שילת פונים צפונה (ימינה לבאים מירושלים, שמאלה לבאים מתל אביב) וממשיכים ישר, עוברים את המחסום ובכיכר שאחריו פונים ימינה. (לבאים מכיוון אלעד, ראש העין, בית אריה- בכיכר פונים שמאלה). ממשיכים ישר, עם עיקולי הכביש, ואחרי שעוברים את נילי ונעלה מגיעים לצומת מזלג, שבה ממשיכים ישר (שהוא בעצם שמאלה) עם השילוט לטלמון.(בבקשה לא לפנות שמאלה לביתילו. זה מוביל לשטח B..). אחרי 2 שניות יש שילוט שמאלה לנריה, בכביש שעובר בתוך כרם זיתים. פונים וממשיכים עד לשער של נריה. נכנסים וממשיכים עד לצומת T שבה פונים שמאלה. ממשיכים עד לעוד צומת T שיש בה גן שעשועים ופונים שמאלה. ממשיכים עד ליציאה מהישוב ולאחריה פונים שמאלה ולמעלה ומגיעים לעוד צומת T. פונים ימינה לכיוון טלמון ומיד אחר כך שמאלה לפי השילוט להר חרשה. עוברים את הכניסה לחורש ירון ולאחר מכן פונים שמאלה לחניון עפר לפי השילוט לגבעת היקבים.
מי שמתחיל מחרשה- יורד בשביל, מקיף את הכיפה ומגיע לחניון. (בדרך יש תחנות הרחה של צבאים- שווה התייחסות).
מסלול: מהחניון נכנסים לגבעה, ומשמאל יש אפשרות להיכנס (לא מסודר- צריך קצת לטפס על כמה אבנים) לקבר השייח והאלונים הגדולים שלידו. זה מקום מצוין להפסקה, ארוחה והדרכה. חוזרים לשביל (לא משנה מאיפה) ומתחברים לשביל מימין שמסומן ע"י אבנים שמסודרות משני צידיו. הולכים בו (שימו לב שבכל מקום רואים חרסים פזורים וזאת אטרקציה, למי שקצת מבין בחרסים) ועולים לשביל שמוביל ישירות ליקבים. יש עליה של כשני מטר ומיד אחריה בור יקב גדול. אין הרבה צל, אבל זאת יכולה להיות תחנת הסבר על היקבים [אפשר לשבת בצל עץ הזית הגדול שנמצא מתחת לטרסה של היקבים, ומאחוריו יש כניסה בזחילה למערכת היקבים, מלמטה]. אם רוצים נכנסים לבורות- היציאה באמצעות סולם מהבור הצפון-מזרחי). ממשיכים עם השביל מערבה עד שמגיעים לבור מים גדול שהוסב לקולומבריום בתקופה מאוחרת יותר. כיום ניתן לרדת לבור (ואף מומלץ לרדת) רק בעזרת חבלים. סמוך לו יש גם בית בד. מכאן אפשר לחזור לחניון או, אם רוצים, אפשר לשוטט קצת בראש הכיפה ולראות את קירות הבתים מימי בית שני. אם ממשיכים מערבה עד לשביל הרחב, פונים צפונה ואח"כ מזרחה (בשביל שבשני צידיו אבנים), מגיעים למערת הקבורה מימי בית שני (כוכים). חוזרים לחניון, ואם רוצים להמשיך למעיין טלמון (מעיין האוכף) חוצים את הכביש ויורדים דרומה לאורך שביל העזים היורד בין הטרסות לכיוון החממות ומעיין טלמון.[אפשר בדרך לחזות באבן הריחיים שנחצבה במחובר לסלע, באחת הטרסות העליונות]. רכבים או אוטובוס מחכים ביציאה מהשביל שמוביל למעיין- סמוך לכניסה לטלמון, בצד שמאל (כשבאים מחורש ירון), או במפרץ חניה קצת לפני כן, גם בצד שמאל של הכביש.
נושאים להדרכה:
א. קבר השייח והאלונים: קבר השייח' הוא על שמו של שייח' עיסא. לא מישהו מפורסם במיוחד, וגם הערבים לא באים להתפלל פה. מה שכן, בזכות הקבר הערבים לא כרתו את העצים הסמוכים לו (כמו בנבי ע'ת ושאר המקומות המקודשים), וכך יש לנו אלונים גדולים מאוד. לגבי האלונים: באופן כללי, יש בבוטניקה עקרון שנקרא סוקצסיהשעל פיו, בכל בית גידול הצמחייה מתפתחת בצורה הדרגתית מהצמחים הפשוטים ביותר ועד לעצים. קודם כל יקלטו ויצמחו צמחים חד שנתיים (סביון, תלתן וכו'- פרחים שצומחים ומתים), אחריהם יגיעו הרב- שנתיים (רקפות, חצבים וכד' בעלי פקעת או בצל שנשארים באדמה), לאחר מכן יצמחו בבתה בני שיחים (סירה קוצנית, קורנית), אחר כך השיחים (רותם, קידה), אחר כך יתפתח החורש הסבוך שיש בו עצים נמוכים (אלון, אלה, כליל החורש) ביחד עם מטפסים (קיסוסית) ושיחים (קידה, לוטם). לבסוף יגיע שלב של יער: עצים גבוהים, מרוחקים זה מזה שביניהם אין הרבה צמחיה (כמו בסיפורי החסידים על יערות אוקראינה). העיקרון אומר שכל אזור יגיע לשיא משלו, על פי תנאי האקלים. במקומות גשומים מאוד הצומח יתפתח עד ליער, ואילו במדבריות- הצומח יגיע לבתה, או רק לחד- שנתיים. כך נוצר המושג המוכר "חורש ים תיכוני". כנראה שבארץ ישראל, חוץ מהמדבריות ומעט המקומות שבהם יש יער (לא של קק"ל, למשל יער אודם בגולן), השיא של הצומח הוא החורש- רואים את זה בכרמל, בגליל וגם ביהודה ושומרון, באזורים לא מעובדים, וגם כתוב שכאשר בנ"י נכנסו לארץ הם היו צריכים לברא את היער ( "כי יער הוא ובראתו והיה לך תצאתיו" (יהושע יז,יח) בנחלות כדי להתיישב ולהתחיל בעבודות חקלאיות. באזור שלנו רואים מקומות עם חורש וגם מקומות שהפסיקו לעבד אותם ולאט לאט החורש חוזר- אלונים קטנים, המון לטם, ועוד). ובכל זאת, יש בארץ הרבה מקומות ובהם עצים שגדלו מאוד וחרגו מגודל של עצי חורש, בדר"כ עצי אלון, העץ הנפוץ בחורש. (חורשת הארבעים בחיפה, "המסרק" ליד בית מאיר ועוד). ברוב רובם של המקומות הללו העצים נשמרו וטופחו ע"י אנשים, ולא הגיעו למימדים האלה באופן טבעי. הסיבה לכך היא שהעצים סמוכים לאתר מקודש, ולכן ליד כל קבר שייח' יש אלון ענק או שניים. הערה: זה לא נושא לכל קבוצה.
ב. היקבים וגידול הגפן באזור: לפנינו מערכת של 26 בורות פעמון חצובים, המחוברים ביניהם במחילות חצובות.
בורות אלו (ללא החציבות שביניהם!) הם יקבים מבית ראשון, כלומר לא המקום שבו ייצרו את היין (בניגוד לשימוש שלנו במילה) אלא המקום שבו הניחו את קנקני היין לתסיסה ולאחסון בטמפרטורה קבועה של 17-18 מעלות צלזיוס. כשרואים את הבורות ברור למה קראו לזה יקב- מלשון "נקב"' כמו שמפרש רש"י על המילה "יוגבים"- "חופרי הארץ, לשון יקבים, שהם חפירות בקרקע" (מלכים ב כה, יב ).( מאותו שורש גם "גבים"=בורות) הבורות מכונים בשם "בורות גבעון" מכיוון שבגבעון (אל-ג'יב) נמצאו כבר בשנות השישים 63 בורות כאלו ובתוכם קנקני יין עם כתובות של המקומות מהם הביאו את היין. גם בחורבת א-שונה ובעוד אתרים נמצאו מערכות דומות בעלות 26 בורות, מספר מעניין שלא ידוע לנו למה בחרו דווקא בו (יש גם מערכות עם מספר שונה). לפני שנמשיך בנושא הגפן נתייחס לחציבות שמחברות את היקבים. מערכת הבורות שימשה גם בימי בית שני, כמחסן וגם כקולומבריום (בכמה בורות), ולאחר מכן, לאחר חורבן הבית, נעשה בהן שימוש ע"י אנשי בר כוכבא.כדוגמת כל מחילות המסתור המוכרות משפלת יהודה, פתחי היקבים נסתמו באבנים (בניגוד לסתימה המקורית של היקבים מימי בית ראשון, שהיתה כנראה ע"י פקקי עץ), מחילות נחצבו ע"מ לקשר בין בור לבור, וכך נוצרה, די בקלות,מערכת מסתור. ככלל, מערכת זאת וגילויים נוספים מימי המרד באזור פתחו פתח להבין שגם תושבי הרי גופנא (מחוזות גופנא ותמנה- אנחנו בתמנה) השתתפו במרד (דבר שלא היה ידוע עד כה). נחזור לגפן: גילוין של מערכות יקבים רבות באזור מעיד על גידול גפנים כענף מרכזי מאוד בחקלאות, בניגוד לזיתים הרבים שגדלים פה היום (הזיתים הובאו לכאן בעיקר ע"י הערבים שבגלל איסור שתיית היין באיסלם אין להם מה לעשות עם כ"כ הרבה גפנים- ליתר דיוק- בתקופה הממלוכית נחקק חוק שאוסר גידול גפנים בשומרון, כיוון שהם היו גפנים ליין, בניגוד להר חברון , שם עד היום משמשים הגפנים ברובם לענבי מאכל. דבר נוסף- הגפן צריכה השקעה מרובה ביחס לזית, ולכן כשהאוכלוסיה הידלדלה, הפסיקו לגדל גפנים. הערבים, לא חקלאיים בטבעם, וגם תמיד חיו פה בכמויות קטנות, לא השקיעו בגידול גפנים, אלא בחקלאות ה'עצלה' ביותר- הזיתים). גם מן המקורות, הן מבית ראשון והן מבית שני, עולה תמונה של אזור שתושביו מגדלים בעיקר גפנים. בימי הבית ראשון : כבר בימי דוד הייתה הפרדה בין הממונה על הכרמים לממונה על היקבים "ועל הכרמים שמעי הרמתי, ועל שבכרמים לאצרות היין זבדי השפמי" (דברי הימים א כז, כז), מה שמעיד על סדר הגודל של הגידולים. יתכן גם ששמעי היה מהרמה בהר אפרים, שנמצאת לא רחוק מכאן. (אולי חורבת א-שונה). מסופר שלאחר חורבן בית ראשון הוגלו כל היהודים אבל "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן לכרמים וליוגבים". (מלכים ב, כה,יב), אולי משום שלא היוו איום ומשום שהיה צורך באספקת חקלאות לאנשי צבא בבל. היוגבים הם האחראים על היקבים (חילוף אותיות ג-ק). בימי הבית השני: יוסף בן מתתיהו מתאר שארץ יהודה, כלומר תחום המושב של היהודים, התחלק ל11 מחוזות, הצפוניים שבהם הם גופנא תמנה ועקרבים (כל מחוז נקרא על שם בירתו). גופנאהיא הכפר ג'יפנה שליד בית אל, תמנה היא חורבת תבנה שליד נווה צוף, שהייתה מחוז יותר קטן צפון מזרחית לגופנא. עקרבים היא עקרבה שליד מגדלים. השם גופנא כבר מרמז לנו שגידול הגפן היה גידול משמעותי באזור. עדות לכך היא המשנה במסכת מנחות. המשנה שואלת " מהיכן היו מביאין
את היין [לנסכים לבית המקדש]? הקרותים והטוליים אלפא ליין, שניה להן בית רימה ובית לבן שבהר... כל המקומות היו כשרין אלא שמשם היו מביאין."( מנחות,ח,ו). לקרותים והטוליים יש זיהויים באזור מערב השומרון. יש המזהים את הקרותים בכפרים קרוות בני-חסן (אזור ברקן) וקרוותבני-זיד (באפיק נחל שילה, מצפון לעטרת), מבחינה לשונית זה אפשרי ביותר (יואל אליצור, בע"פ). לאחרונה הציע נתנאלינסון לזהות את הטולים עם טולכרם, אך העניין צריך עוד בדיקה). ושם היה המקור הטוב ביותר ליין לבית המקדש. המקומות השניים בתור עם היין המשובח הם בית רימה ובית לבן. לא רחוק מאיתנו נמצא הכפר בית רימה, ששמר על שמו בצורה מדויקת, והשם בית לבן- השתמר יפה בשם הכפר לובאן שליד בית אריה. כך שלאזור שלנו היה ייצוג מכובד בבית המקדש, במיוחד בהתחשב בכמויות היין שהשתמשו בהם (כמעט כל קרבן מוקרב עם ניסוך יין). נציין שבשנים האחרונות מוקמים הרבה יקבי בוטיק דווקא באזור ההר שזוכים בפרסים בינלאומיים. מסתבר שלא סתם גידלו גפנים בהר. מה שאבותינו ידעו אנחנו מגלים היום מחדש- ההר הוא מקום גידול הגפן, כיוון שלגפן יש שורשים חזקים ואדמת ההר הטרשית לא מפריעה לה. המיקום האופטימאלי הוא בגובה ממוצע, בין 500 ל600 מ', הגובה של בית לבן ובית רימה. אם כך, כרם אביה וכרמי דולב ממש "מחזירים עטרה ליושנה". (כיום הכרמים שניטעים ברום ההר הם מזנים לא מקומיים, ולכן מצליחים מאוד גם בגבהים גבוהים יותר
ג. מערת הקבורה: עם קבוצות רבות בכלל לא מגיעים אליה. ראשית, נתייחס לאופן הקבורה בימי בית שני. ברוב מערות הקבורה יש חדר מרכזי שבדופנותיו חצובים כוכים. יש גם מערות בעלות כמה חדרים. את המתים היו מניחים בתוך הכוכים ולאחר כשנה היו מעבירים את העצמות לגלוסקמאות- תיבות אבן גיר רכה (קפצו לביקור אצל אהרונוביץ' ותראו במו עיניכם) שאורכן כאורך העצם הארוכה ביותר בגוף- עצם הירך. תהליך זה נקרא קבורה משנית.נציין שלעיתים היו מניחים את המתים בארונות קבורה עשויים אבן (סרקופגים) ולא ישירות בכוכים – כנראה לא יהודים, אלא רק נכרים ושומרוים בתקופות מאוחרות יותר- הרומית המאוחרת/הביזנטית. סרקופגים כאלה נמצאו במערות קבורה אחרות באזור. היכן? בכפר ג'יפנא, בכפר תורמוס עיא, בכפר עמוריה, בשכם, בעסכר ועוד. מיקומה של מערת הקבורה- כאן ובכל אתר יהודי - נותן לנו מידע חשוב לגבי גבולות האתר. מכיוון שתמיד יהודים קברו את מתיהם מחוץ לעיר- הרי שאם נוכל לשרטט קו דמיוני המחבר בין כל מערות הקבורה שסביב הישוב- נקבל את גבולותיו בצורה די מדויקת.
ד. פריחה: בעונת הפריחה גבעת היקבים פשוט יפהפייה!! חבל להתעלם מהפריחה לטובת הארכיאולוגיה. כדאי להתייחס, ולו "על הדרך" לפריחה. כדאי להביא מדריך פרחים, או כרטיסים עם תמונה שמחלקים לילדים והם מוצאים ומזהים. יש אלונים, אלות, חרציות, כלניות, רקפות, לוטם, אירוסים, סחלבים ועוד המון! כל הדרכות הפריחה רלוונטיות.
No comments:
Post a Comment